נק' מבט צ'אניול
"אתה תשאר פה?" הוא שאל אותי.
"בשבילך, אני אעשה הכל" עניתי לו, הוא חייך.
יש לו חיוך מושלם.
אחריי כמה שעות שאנחנו מדברים, הוא החליט שהוא ממש עייף, אני תאמת מבין אותו, הוא עבר תאונה וזה.
אז הוא הלך לישון ואני הלכתי לישון בספה לידו.
"אני מצטער" לחשתי.
בבוקר קמנו, המשכנו לדבר.
סיפרתי לו הרבה דברים עלי. הוא סיפר לי עליו, על מה שקרה לו יותר בתור ילד.
דיי התוודנו אחד לשני על האהבה שלנו אחד כלפי השני.
אבל עדיין הרגשתי רע.
מה יקרה אם הא יזכר?
בהתנהגות שלי.
ובמינסוק.
ובדיוק שזה מה שאני חושב, האידיוט המכונה מינסוק נכנס לחדר.
"באק?" הוא אמר.
"אני מכיר אותך?" הוא שאל.
"באק זה אני, אתה לא זוכר אותי?" הוא שאל, דמעות עלו בעיניו.
"אני מצטער, לא" הוא ענה.
אוף אני מרגיש אשם.
אבל אני שונא אותו.
הוא לקח לי את באקהיון.
"אוקיי" מינסוק אמר והלך משם. למה הוא לא נלחם עליו? למה הוא ויתר עליו ככה? רק מראה שאני הכי מתאים לבאקהיון, אני לא אפגע בו אם הוא ישכח אותי, אני אגרום לו להזכר.
"מי זה היה?"באק שאל אותי.
"סתם, מישהו" עניתי, לא רציתי לספר לו.
"מה שתגיד, אני מקשיב לך מעכשיו" באקהיון אמר לי.
שמחתי.
אחריי כמה ימים באקהיון השתחרר מבית החולים.
הוא גר לבד, זה היה עצוב לי.
הוא גר לבד מגיל 15.
ארבע שנים.
הצעתי לו שהוא יעבור לגור איתי.
"אני מעדיף שאתה תבוא אליי. אני לא רוצה להיות עם ההורים שלך, אני ארגיש מוזר" הוא ביקש.
"בשבילך, אני אעשה הכל" אמרתי והוא חייך.
נראה לי אני אומר את המשפט הזה הרבה.
עברתי לגור איתו, אחריי הרבה נסיונות לשכנע את אמא שלי.
בסוף איכשהו היא הסכימה לי.
