Social pressure (girlXgirl) ✔️

| פרק 13 חלק א'- בִּגְלָלִי|

גם אחרי שהיא הולכת, אני לא מתכוונת להשאיר אותה לבד. פחדתי לעשות את זה. הדבר הזה שמרסק אותי, לא היה יכול להיות חזק יותר. הבאתי את עצמי לנפילות, להתמודדות עם דיכאונות. איך אני רוצה שחיי יראו, מה לנסות לתקן. זה אפשרי בכלל? ברוב המקרים הייתי חושבת שלא, וכנראה שזו רק אני, לא יותר ואחרת ממה שהייתי רוצה לחשוב.

עם זאת, הפחד הזה... פאק לא היה לי איך להסביר אותו אפילו. נשארתי מילים בתוך הציפיות שמעולם לא התקיימו. מילים על גבי מילים. הן כלום בשבילי, לפחות לכרגע.

הייתי כמו זאב פצוע. פחדתי לדבר, שכל כך רציתי לצעוק. הכל היה קשה, מכשולים עמדו לי בדרך, לא הצלחתי אותם כמו בדרך כלל. יכול להיות שלא האמנתי בעצמי מספיק.

רציתי לנסות לצאת מזה. להשתחרר, לנשום שוב. כאילו הייתי כלואה, בין סוגרים מחניקים. רציתי לצאת מזה. לא רציתי יותר להרגיש, לא רציתי כלום ממה שניתן לי. האכזבה גדולה מידי, ועצומה ממה שחשבתי, מתוקה יותר.

אני הולכת בעקבותיה של הולי. אני רואה את שיערה השחור שזז לו מצד לצד, היא הולכת מהר, מתחמקת ממני. אני רצה, רגליי כבר לא נשארות על הקרקע. היא גם רצה, מתרחקת יותר ויותר. רעש צעדינו על הרצפה רועש ומתקתק, אני שומעת אותו מצויין ואנחנו נראות כמו שתי בנות שבורחות ממשהו. "הולי! עצרי!" אני מתנשפת, עוצרת לרגע, בית החזה שלי נושם בפראיות ושפתיי נפתחות ונסגרות. אני כבר לא רואה אותה בסביבה, ומרימה את מבטי מעלה, בשביל לראות אם אני רואה אותה.

לכיוון שהיא רצה, זה השביל שמוביל לגג של בית ספר. אוי לא. אני רצה במהירות, דפיקות חזקות הורגות אותי בפנים... הדפיקות של הלב שלי. ואני כבר מתחילה לפחד.

במהלך ריצתי, אני נתקלת במישהי. היא נופלת על הרצפה כשאני מעליה, אני מקללת תחת שפתיי וקמה ממנה. "תשימי לב לאן את הולכת!" אני ממשיכה לרוץ, מבלי לשים לב על מי נפלתי. מעולם לא התנהגתי ככה, והייתי לוודאי אומרת סליחה, אך ברגעים אלה לא הייתי בשפיותי.

אני מגיעה למדרגות שמובילות לגג ועולה אותן במהירות, כמעט מועדת אך שומרת על יציבות. הדלת של הגג פתוחה, אני דוחפת אותה קדימה ונכנסת פנימה. הרוח מעיפה את שיערי, נושפת על הפנים שלי ואני מזיזה את הפיסת שיער שנדבקת לפניי ומביטה קדימה.

עיניי האפורות קולטות אותה, את הולי, עומדת על המעקה וידייה צמודות לצידי גופה. "א-ל תעשי את זה." אני לוחשת, הרוח עוד נושפת על פניי. היא לא עונה לי, שקט דממה. שקט שבכלל לא אהבתי, שקט שהטריד אותי ולא נתן לי מנוח. "מה אני כבר אפסיד?" היא מגיבה לבסוף.

"ה-כל."

דמעה זלגה על הלחי שלי. היא שותקת, ואני מתחילה לבכות בשקט.

"גם אותך?" היא שואלת. השיער מכה בגבי, אני לא יודעת מה להגיד. אני לא מסוגלת לענות לה. בזמן שאני מתרסקת בפנים לחתיכות. "מעולם לא הפסדת אותי, הולי. גם מעולם לא היינו ביחד. אז גם אם תפסידי אותי, מה זה ישנה?" היא שוב שותקת. שתדבר. אני לא אוהבת את השקט הזה.

"הכל."

ענתה ביותר ביטחון. עונה את מה שאמרתי. ודמי מבעבע בי, זורם בעורקים שלי. "את מה זה ישנה?" אני סקרנית לדעת, לא מצליחה לשלוט בשאלה שלי ולא מתחרטת עליה.

"זה ישנה את כך שלעולם, אבל לעולם, לא אצליח לחזור שוב בשביל להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך."

עיניי נפערו. אני נאנקת, עיניי מתמלאות בדמעות מלוחות. היא מסובבת אליי את ראשה. "את הדבר הכי חשוב לי בעולם. אבל אני פשוט... לא יכולה." הדמעות זורמות לי על הלחיים כמו ברז מים. וזה הרגע בו אני שומעת טרק, את הלב שלי שנקרע. וההרגשה לא יכולה להיות כואבת יותר.

"זה מרגיש אבסורדי שאת בוכה, בגללי. אני שואלת את עצמי משהו: למה? הרי לפי דברייך, מעולם לא היינו ביחד, או שקרה בנינו משהו. ואת בוכה, בִּגְלָלִי. אני באמת שואלת את עצמי. תעני לי על זה, אם יש לך מה לענות."

היא הפעם באמת משאירה אותי בלי מילים. לא. אין לי מה לענות על זה. אף פעם לא היה לי. חשבתי שזה רק רגש מזויין.

"כמו שחשבתי. כמובן, זה כזה פשוט להבין את זה." אני מנידה בראשי, למרות שהיא כבר לא מביטה בי. היא צועדת עוד קצת את המעקה, והדבר הבא שנשמע זה הצעקה שלי.

"לא!"

***

יודעת שזה יהיה פרק ארוך. או ככה חשבתי. אבל צץ לי משהו, באמצע, כן פאק. ומחר אני גם בטיול עד 5 וחצי, ולא אתחבר בכלל. מצטערת שזה המצב. פשוט לחץ הזמנים שלי כל כך מייאשים שאין לי זמן לכלום. הלוואי והיה לי את הכוחות בשביל זה): אז חילקתי את זה לשני חלקים, חלק ב' יעלה בקרוב, מקווה שעד השבועיים הקרובים.

אוהבת שוב, וסליחה מכל הלב3>

נ.ב התגעגעתי❤