לליזה יש 2 חברים טובים.
אמלי וגבריאל, וזה מספיק לה. היא אף פעם לא הייתה צריכה שיהיו סביבה אלפי אנשים, היא גם לא הייתה דברנית כלכך ככה שזה גם לא הציק לה. רק תנו לה מוסיקה קלאסיץ ולרקוד וזה יספיק לה בהחלט.
הגוף שלה דיבר דרך התנועות. כשרקדה היא הרגישה שהיא מדברת בשפה שלה, שהיא סוף כל סוף יכולה להבעיה את עצמה.
השמירה על המשקל הייתה החלק הבעייתי בסיפור, משקלה המדוייק היה 48 קלוגרם. משקל מצויין לרקדנית בלט. המורה הפרטית שהוריה שכרו לה שלחה אותה לתזונאית מקצועית שתעקוב אחרי המשקל שלה. לפעמים היא הייתה 'חוטאת' בחפיסת שוקולד כמו כולם ואז המצפון שלה לא היה שקט אבל הוא תמיד נרגע בסופו של דבר אחרי חודש חודשיים.
לליזה לא היה כל כך הרבה בטחון עצמי, וזה התבטא בהמון דברים לדוגמא שלא הסכימה להשלח לתחרויות למרות הכישרון שלה שסווטלנה, המורה הפרטית שלה, אמרה שיש לה. חוסר הבטחון שלה התבטא גם בכך שאף אדם לא ראה אותה רוקדת חוץ מסווטלנה כמובן למרות שהורייה היו מנסים מדיי פעם דרך אימרות של "אנחנו משלמים כל כך הרבה כסף על הריקוד שלך אנחנו רוצים לראות אותך על הבמה" אבל בסופו של דבר ליזה הצליחה להוריד אותם מהרעיון בכל פעם אחרי מספר התחמקויות מתוחכמות שהייתה ממציאה כל פעם.
ליזה סיימה את השיעור שלה ונשארה בסטודיו בשביל לפרוק קצת מחשבות וארזה את דבריה כשהפלאפון שלה צילצל, דבר דלא קורה הרבה.
"היי גבריאל" היא ענתה כשראתה את צג הפלאפון
"היי איפה את?" קולו היה נשמע מצונן
"אני יוצאת בדיוק עכשיו מהסטודיו. למה קרה משהו?" ליזה הוציאה את מפתחות האולם מהתיק
"אני חושב" הוא אמר ומשך באפו. שקט קל על הקו
"רוצה לספר לי?" היא שאלה ויצאה מהדלת
"אני לא יכול.. עכשיו כאילו.. את יכולה לבוא לפארק הסגול?" הוא שאל. הפארק הסגול הוא בעצם פארק שליד הבית של גבריאל, רוב התושבים קראו לו ככה בשל הקרוסלה הסגולה הגדולה שהייתה אחד מהמתקנים המרכזיים בפארק
"בטח" היא ענתה "אני אהיה שם עוד חמש דקות"
"בסדר" גבריאל משך באפו שוב וניתק.
ליזה החישה את צעדיה וקמטת את אפה. לרוב היא לא הייתה נפגשת עם גבריאל לבד, ברוב הפעמים הם היו ביחד עם אמלי. הם חלקו את כל הסודות שלהם יחד. חוץ מזה שהיו פעמים מאוד נדירות בהם ליזה לא הייתה חוזרת מייד הביתה אחרי האימון.
ליזה הגיעה לפארק וראתה את גבריאל יושב שפוף על הקרוסלה כששמע את צעדיה הוא הרים את מבטו.
אפו היה אדום מאוד.
"היי" היא אמרה
"היי" הוא אמר בקול צרוד ותפח על מתכת הקרוסלה שלצידו כמסמן לה לשבת לידו.
ליזה דילגה מעל מעקה הקרוסלה והתיישבה כמה סנטימטרים לידו
"אתה בסדר?" היא שאלה "איפה אמלי?"
גבריאל משך באפו "לא קראתי לה"
"למה?" היא זעה באי נוחיות
"תקשיבי" הוא שינה את צורת ישיבתו והשעין את ידיו על בירכיו "ההורים שלי החליטו להתגרש" הוא אמר בקול חנוק ואז כיחכח בגרונו.
ליזה ידעה שיש לגבריאל בעיות בין הוריו וציפתה שמשהו מסוג זה עלול לקרות.
"אוה" היא נאנחה. היא לא ידעה מה לעשות. גבריאל קבר את ראשו בין ידיו. "אני מצטערת" היא אמרה. גבריאל הינהן.
"יש משהו שאני יכולה לעשות למענך?" היא שאלה. גבריאל לא ענה רק הוריד את ידיו מראשו ולפתע חיבק אותה בחוזקה. ליזה לא הייתה מוכנה לזה אבל ניסתה לחבקו חזרה והוא החל להתייפח. היא רק המשיכה לחבק אותו בלי לדעת מה באמת היא יכולה לעשות.אשמח לתגובות וכדומה😊
YOU ARE READING
בין הסורגים
Randomסיפור ראשון ונסיוני שלי.. אשמח לתגובות וכדומה כל סיפור מסתיים בסוף טוב. לכל סיפור חייב להיות happy end אבל, מה עם שלה?