לקרוס - collapse

פרק 5

פרק 5 - שאריות

הבוקר עבר מהר. בזבזתי אותו בבהיה במסך הטלפון תוך התכתבות עם טל. היא טענה שמאז הגלידרייה הראש שלי נמצא במקום אחר ובכלל לא שמתי לב לקיומה, שלא לדבר על שלא הסברתי לה לאין נעלמתי. היא אמרה שנעדרתי לחצי שעה והיא כמעט התקשרה להורים שלי.

כשחזרתי, אני ואדם נפרדנו בחיבוק. רציתי שיקח את מספר הטלפון שלי, אבל גם לא רציתי, בכל מקרה הוא לא ביקש אותו בפעם השניה. לא נתתי לו לראות את האכזבה שצפה ועלתה בי, הכרתי אותו לפני חצי שעה.

התנצלתי בפני טל לפחות ב15 הודעות, בכל סוגי ההתנצלויות שהעלתי בראשי, אחר כך גם בשיחות טלפון. היא סלחה לי, כי הבטחתי לה חפיסת שוקולד. מול שוקולד היא לא יכולה לעמוד. היא מסרבת לכל דבר, חוץ משוקולד. אמא שלה, דודה שלי, טבעונית, כך בעצם כל הבית נהפך, אביה צמחוני, אחיה אלרגי לביצים. וכך הפך כל הבית למקום טבעוני. אבל היא עוד מסרבת להקלע לזה, אז היא יוצאת להמון מסעדות ואוכלת המון בחוץ, היא מבשלת בבתים של חברות ומגניבה הביתה מתוקים.

אבא הסיע אותי לד"ר ברגר. פגישה של שעה וחצי על דיבור על עברי, איזה כיף. אני לא חושבת שמישהו אי פעם הבין את ההרגשה, לא משנה כמה פעמים אסביר, לא משנה באיזה מילים ותנועות אשתמש, אני לעולם לא אצליח להסביר למה עשיתי את מה שעשיתי ואיך הרגשתי.

אני לא חושבת שהורי יודעים הכל, לא חושבת שהם יודעים אפילו חצי. הם יודעים מילים גדולות, המילים שכולם אומרים. הם לא יודעים מה קרה בין שורות הדו"ח המשטרתי, בין הפוליגרף ושרטוטיו על הנייר. הם גם לא ידעו לדעתי. אני מקווה שלא. אני מנסה לחסוך את זה מכולם. זה עניין שלי. אני ורק אני אמורה להתעסק בו.

הנסיעה עברה מהר. היום הזה מרגיש לי מיותר. אבל רוב הימים מרגישים מיותרים. לכן זה כבר לא מפתיע אותי, אלא פשוט חלק מהשגרה.

נשארו עוד 30 דקות לפגישה. השעון הגדול מורה 18:00

"בואי נלך אחורה בזמן. איך הכל התחיל?"

הסתכלתי עליו, הוא דרש שאקרא לו שמעון, אבל לא הייתי מסוגלת. אני משום מה לא רוצה לקרוא לו בשם הפרטי. זה מסמל על קרבה בעיניי, ואני לא רוצה להתקרב.

"זה התחיל לפני בערך 4 חודשים. " אני מטה את ראשי מעט.

"אמצע אפריל. ההורים שלי החליטו שהם רוצים להוסיף עוד קומה לבית. במשך שנה חסכנו כסף." 

חיינו בצפיפות מסויימת, ההורים רצו שאני אהיה בקומה משלי. בבוא היום, כשאעזוב לצבא או ללמוד הם יעלו לקומה הזאת וחדרם יהפוך להיות חדר האורחים לי ו'לנכדים שבעזרת השם יהיו'.

לא חושבת שיהיו.

"עומר דגן" נשמתי עמוק, הוא יכל לשמוע את קולי רועד למשמע שמו. אני שונאת את השם הזה

"היה אדריכל נהדר שגר בעיר פה באיזור. נשמע מבטיח. אדריכל בן 30 עם ניסיון רב. הוא היה נראה טוב. טוב מידי"

אסור לסמוך על טוב מידי.

"הוא היה יושב איתי במשך שעות, מצחיק אותי, מקסים אותי. מעצב איתי את החדר העתידי שלי כתירוץ. יום אחד הוא נישק אותי. ואני? ילדה בת 17 עם גבר בן 30 הרגשתי מוחמאת כל כך, כל החברות שלי התלהבו ממנו, נראה טוב, הוא הראה לי אהבה רבה. רבה מידי..."

"איפה אמא ואבא בסיפור? הם ידעו?"

"לא"

לחשתי את הסוף, התביישתי בקשר שלנו, למרות שלא שיקרתי לו, לא הייתי גאה בלספר על הקשר הטוב שהיה לי עם עומר בהתחלה. זה התחיל כל כך יפה ואמיתי. ואני האמנתי לו, אני האמנתי לו עד הסוף, והוא ?הרס אותי ושבר אותי.

והיום, היום אני השאריות של מה שהייתי פעם.

היי לכולם!

עדכנתי את הסיפור אחרי שלא הייתי פה, אני ממש אשמח שמי שקורא ואוהב את זה שידרג ויגיב ויפרסם! אני ממש אשמח שיגיעו עוד קוראים

אוהבת