~
הלב שלי דפק על עוצמה גבוהה. כמעט ולא הצלחתי לנשום. לרגע.
אני מתנשפת.
חזי כאב בצורה פשוט מפחידה. ואני רועדת בכל הגוף. וכשאני חושבת שהיא באה לקפוץ, אני צועקת את הצעקה האחרונה שלי.
והיא עדיין שם. באותו מקום. רגליה עדיין עומדות על המעקה, ואני חוזרת לנשום.
אני מנגבת את הדמעות שזלגו על לחיי בזמן הזה. "הולי, עשית לי התקף לב. בבקשה תרדי." אני לוחשת בעדינות.
לא רציתי שתעשה את הטעות הזו. ואז ארגיש אשמה שלא יכולתי לעשות כלום.
זה היה חזק ממני.
זה היה שובר אותי. שאולי הייתי יכולה לעזור לה, אך לא עושה זאת.
"אני לא רוצה. אני פשוט לא יכולה. אני צריכה לסיים את זה כבר." אני מנידה בראשי לשלילה. "לא. זו לא הדרך. אני מבינה אותך, הרצון הזה שאין כוח- ופשוט לסיים. אבל לא, זו לא הדרך. וגם אני הייתי רוצה לישון לנצח ולא לקום, אבל את יודעת עוד משהו? החיים בלעדייך לא שווים כלום. הוא מאבד את ה-כל." בשלב הזה היא כבר בוכה, היא מסובבת אליי רק את ראשה.
והמראה הזה, של עיניים אדומות ועצובות. חודרות לנשמתי, ולוקחות אותה ממני.
"מאיפה לך? ומה החיים שווים כשאני כאן? אף אחד לא אוהב אותי. אימא שלי, הדמות שהערצתי בעבר, כשאבי עזב אותה והיא לא נשברה ועברה הלאה. הערצתי אותה על זה, ועכשיו היא שונאת אותי. אין דבר יותר קשה מזה. זה מרסק אותי, אני לא מצליחה לנשום יותר. אני פשוט לא שווה כלום, אם הייתי שווה- היו נלחמים עליי. היא הייתה נלחמת." אני כבר בוכה כשהיא מדברת. היא מנגבת את הדמעות מלחייה, צחוק מריר בורח ממנה והאוויר נלקח ממני.
"היא לא עשתה את זה." היא מוסיפה. "אף פעם."
"אני נלחמת עלייך. עכשיו. אני לא אתן לך לעשות את זה, את מבינה?" אני שואלת אותה בקול רועד. "למה לך לעשות את זה?" היא שואלת אותי. ושלפני לא היה לי תשובה לזה, הפעם יש לי-
"כי אני מחבבת אותך."
היא שותקת. ואני יכולה להבין למה. אני מבחינה בגופה של הולי רועד, ואז אני מרשה לעצמי לצעוד כמה צעדים לעברה.
"לא, בבקשה. אל תתקרבי." אני ממשיכה בכל זאת להתקרב.
אני כבר עומדת קרוב אליה. אני מושיטה את ידי, היא מסתכלת עליה. "אני מתחננת בפנייך, תתני לי יד." הידיים שלפני לא תפסו במעקה, תופסות אותה עכשיו. היא שיחררה יד אחת מהמעקה, היססה מעט לפני שנטלה את ידה בידי.
היא יורדת מן המעקה, ואני מביטה בה. "בבקשה תחבקי אותי." ואני לא מהססת, ומקבלת אותה בברכה בין ידיי שעטפו אותה.
היא רועדת. האוויר שנשמר בתוכה, יצא החוצה. והיא בוכה בקול חזק, ונועצת את ציפורניה בחולצתי. והחיבוק איתה, היה כל-כך עוצמתי שהתחלתי לבכות גם מבלי יכולת לעצור את זה.
בלי מילים ודיבורים, פשוט חיבקתי אותה ולא עצרתי. "אלוהים." עכשיו היא ממש רועדת וידיה מחזיקות בכתפי ומחבקות חזק.
חום בלתי מוסבר התפשט בכל גופי. לא עצר לרגע, לא היסס. תחושת המגע, המעלות יורדות לאפס. אני מנסה להתנתק ממנה בשביל לקחת אוויר, אך היא לא נותנת לי וממשיכה לחבק אותי.
וזה כאילו שהיא מוצאת בי כנחמה. נחמה שמעולם לא קיבלה מאף אחד, נחמה שעכשיו מוצבת מולה. והיא בעצם...
אני.
"תודה." היא לוחשת ואז מצליחה לשחרר ממני. "הייתי צריכה את החיבוק הזה כבר במשך חצי שנה שלמה. ולא היה אף אחד לתת לי אותה." איכשהו אני עדיין לא מצליחה לעצור את הדמעות שלי. "אל תבכי." היא מנגבת את הדמעות שלי ואנחנו מביטות אחת בשנייה.
אני מרגישה בטוחה כשידיה נוגעות בצידי פניי הרועדות.
היא מצמידה את שפתיה בעדינות אל שפתיי. נשיקה עדינה, בלי לשון, רק שפתיים. אני מתנשמת, ועוד דמעה מוצאת את דרכה.
היא בוכה יחד איתי ואני מרגישה מליחות על שפתיי. שפתיה טועמות קצת את שלי, ואני מניחה את שתי ידיי על צווארה. מרגישה את הדופק המהיר שלה. אני טועמת גם את שלה, ואז מרגישה את הלשון שלה נפגשת בשלי.
לא יכולתי להתאפק, והמשכתי עם מעשיי. אני מצמידה אותה לקיר הסמוך, והנשיקה נהפכת לאגריסבית. אני מבינה שלאן שזה מתקדם, זה לא טוב בכלל. אני מנתקת את שפתינו, והלשון שלי יוצאת משלה. אני פוקחת את עיניי, ובוחנת את שפתיה התפוחות שהיו אדמדמות כרגע.
"תבטיחי לי שלא תעשי את זה. בבקשה." היא מהנהנת. "מבטיחה לך." אני מחבקת אותה שוב. היא נאנחת וידיה שוב נכרכות סביבי. אני בוכה, לא מצליחה להחזיק כלום.
אנחנו מתנתקות שוב. ואני רואה מן שקר בעיניה הנוצצות. אבל יכול להיות שאני מדמיינת. לא, אני כן מדמיינת.
"מחר רוצה לבוא אליי? אספר לך הכל מההתחלה." היא שואלת, ואני מסכימה.
"תודה." ואני מוצאת את עצמי איתה בחיבוק השלישי שלנו.
YOU ARE READING
Social pressure (girlXgirl) ✔️
Truyện Ngắn❞מתי יבוא היום שנוכל לצאת ולהגיד שאנחנו ביחד? זה כאילו כל השאר לא חשוב כי איתך זה מרגיש כמו אחד, מורגן.❝ ❞אני לא חושבת, הולי. ❝ שתי בנות, שני עולמות שונים. אף אחד לא חשב שהבנות האלה יכולות להיפגש ובדרך הכי לא צפויה שיש והכי לא מתאימה, שרגשות בין שני...
