אני מרגישה מעט מובכת במשך כל הנסיעה, יושבת ליד אדריאן, הנסיך אדריאן, אדם שאני כלל לא מכירה ואיתו אצטרך לבלות את שארית חיי. למעשה, המסירה שלי הייתה נפלאה, נמסרתי לידי עלם צעיר, נראה טוב, נחמד ונסיך חלומה של כל נערה. אבל מה אם הוא לא יאהב אותי? מה יקרה אז? הוא יחזיר אותי הביתה? יפסיק לממן את הכפר ולהגן עליו? מה יהיה על אמא ואבא?
"את שותקת הרבה" אדריאן אומר.
"אני לא שותקת, אני חושבת" אני עונה.
"על מה את חושבת"?
"על הרבה דברים, על הטקס למשל".
"מותר לי לשאול מה חשבת על הטקס"?
אני מהנהנת "הוא כלל לא היה מה שדמיינתי, הוא היה... משעמם".
"אני מסכים איתך" הוא אומר ומחייך "אבל לא היה כל כך משעמם, הרי פגשת אותי, לא"? הוא מדבר בטון מתלוצץ, לא חשבתי שכך מדברים נסיכים.
אני מחייכת ומסמיקה "אתה צודק, אולי זה לא היה כזה נורא".
אני מנתקת חיננית מהדר שעל ראשי ומשחקת בה בידי. גבעולה הירוק והטרי מתעקל לפי אצבעותי, ריח החיננית ממלא את הכרכרה. אני נזכרת שעוד אצטרך לעמוד בפני הקהל באסטל וממהרת להחזיר את החיננית אל הזר.
אני מביטה על אדריאן, הוא רק מביט עלי ומחייך.
"אז אוולין, לא הצגתי את עצמי בשמי המלא, אדריאן ריאן מארל".
"אוולין שרמן" אני אומרת.
"אז עכשיו, כשאנחנו מכירים רשמית אני חושב שאני כבר יכול להציג לך את הממלכה העתידית שלי" הוא אומר ומצביע על האופק.
ממלכת אסטל נגלית לעיני בפעם הראשונה. בתים, המוני בתים נראים לעיני. מרחוק נראה מבנה גבוה וגדול, כנראה הטירה שאליה אלך. עיני מצליחות לקלוט את הדבר שרציתי יותר מכל. עשרות צבעים בוהקים ממרחק, שדה ענקי של פרחים. זה מושלם.
"יפה כל כך" אני אומרת ולא מצליחה להסיר את עיני משדה הפרחים רחב הידיים.
"אני שמח שאת אוהבת אותה".
שדה הפרחים מהפנט כל כך, ככל שאנחנו מתקרבים יותר כך השדה לוכד את מבטי יותר ויותר.
אני רואה במרחק של כמה מטרים מאיתנו את שערי הכניסה לאסטל ויודעת שבעוד רגע אראה את הבית החדש שלי, את האנשים שאבלה בחברתם, את העתיד שלי.
קולות תשואה רמים נשמעים מרחוק לאחר שאנחנו עוברים את שערי הכניסה.
"הם מחכים לך" אדריאן אומר.
"מחכים לי"? אני לא מבינה.
מראה מדהים נגלה לעיני, מאות אנשים עומדים ומריעים לאדריאן הנמצא בכרכרה, חלקם רק מריעים. כולם נראים נרגשים כל כך, שמחים כל כך. אדריאן מנופף להם לשלום באצילות.
