Social pressure (girlXgirl) ✔️

| פרק 14- מנצחות אותי |

סליחה על הזמן שלקח לי. אבל הנה הפרק, הוא קצת קצר, אבל זה הכי טוב שאני יכולה ומסוגלת אליו.
תיהנו3>

~

היום נגמר מהר. אני נזכרת במה שהולי אמרה לי, שאבוא אליה מחר והיא תספר לי חלק מהסיפור שלה. לא ידעתי אם ללכת, הייתי מבולבלת. לא יודעת למה הסכמתי באותו רגע ומקווה שלא להתחרט על זה. אני יוצאת משער בית הספר, מתחילה ללכת לעבר הבית שלי אך משהו עוצר בעדי.

הקול שהיה מוכר לי קורא בשמי. ריצות קלות אחריי ואני עוצרת עם הליכתי. אני מסתובבת קצת וקולטת בעיניי את ליבי. אני נאנחת, עבר מלא זמן מאז שראיתי אותה למרות שהיא איתי בכיתה אך היא לא הגיעה לבית ספר מסיבה לא ידועה. גם לא ביררתי, כי לא דיברנו באותו זמן.

היא מתנשפת, מניחה את ידיה על ברכיה ומיישרת אליי מבט מיואש. "אפשר לדבר איתך?" היא שואלת ואני מהנהנת. "נעשה את זה בדרך. בואי." אני ממשיכה ללכת והיא אחריי.

"טוב איך להתחיל את זה. אממ." היא משפילה את ראשה, וחוזרת להביט בי אחרי דקה. "רצית לדבר, לא? ופשוט תתחילי. זה לא שאנחנו מכירות מעכשיו, אנחנו מכירות שש שנים. פשוט תגידי מה שרצית ונסיים עם זה." אני עונה בכנות והיא גומעת את רוקה. "פשוט, לא דיברנו תקופה ארוכה ואני לא יודעת איך להגיד את זה."

אני נאנחת, רואה ספסל בדרך ומתיישבת עליו. "בואי נשב ונדבר. אולי ככה זה יהיה פחות מביך ונוכל להקשיב לאחת השנייה." אמרתי. היא הנהנה, והתקדמה אליי. היא ישבה לידי, ואת תיקה הניחה לצידה. על הספסל.

"טוב, אתחיל מדבר אחד. שמה שקרה בנינו, היה טעות. אני בטוחה ששנינו מודעות לזה. זה בעצם למה לא דיברנו מאז. מאז הרגע שהולי תפסה אותנו, האמת לא יודעת כבר כלום." היא התחילה לומר בקול רועד. כאילו חששה ממשהו, פחדה להגיד- משהו שמונע ממנה לדבר.

"אוקיי. אני יודעת שזו הייתה טעות. אל תחשבי שאני לא. למרות שלא הבנתי למה עשית את זה. יש לך מישהו, ואנחנו חברות ממש טובות שלא צריכות לעשות את זה. היית מבולבלת, אולי. כך חשבתי כל הזמן הזה. אבל אני באמת לא יודעת מה קרה שם, ומה היה המניע שלך לנשק אותי. ושזרמתי עדיין איתך עם זה. נשארתי עם ספק ענק, ובעקבות זה לקחתי ממך מרחק. לא בגלל ה-'טעות' הזו." קולי לעומת זאת לא רעד, הוא רגיל לגמרי.

"לא רק אני חשתי במתח בנינו, נכון?" היא שואלת ועיניה מביטות בי יותר מידי קרוב. אני מהנהנת, והיא משפילה קצת את ראשה ומתקרבת אליי. היא מניחה יד על הברך שלי ומאלצת אותי להביט בה. אני נאנחת, ומסובבת אליה חצי מראשי.

"איך ממשיכים הלאה, מורגן? אני לא מפסיקה לחשוב על זה, ואני יודעת שזה שגוי מכל-כך הרבה בחינות. וזה פשוט אסור, אוקיי? אני יודעת. ברור. אבל יש לך פיתרון לכל זה?" אני לא מגיבה וארשת פניה פגועה. אך אם הייתי יכולה להגיד לה שאני לא יודעת מה לענות, שאני לא יודעת איך להמשיך הלאה.

"תראי מורגן. אני מבינה את השתיקה שלך, אבל אני חייבת שלפחות תגידי משהו. גם אם זה הדבר הכי קטן שיכול להיות." היא מוסיפה עוד משהו. ואני מחליטה הפעם לענות-

"אני גם לא יודעת איך ממשיכים הלאה. וזה באמת שגוי, תאמיני לי. אבל אני גם לא יכולה שלא להגיד, שאיכשהו, לא חשבתי על זה פעם אחת. כי הייתי עסוקה בדבר אחד. בהולי. היא עברה תקופה קשה, והייתי נוכחת לניסיון התאבדות שלה היום. לא חשבתי על כלום, הייתי אובדת עצות, ואת האמת? פשוט נמאס לי. מהכל. גם לי זה קשה, מאוד. ואני מפחדת מהצל של עצמי. תמיד הייתי." אני פורקת את ליבי ועיניה נוצצות. היא מושכת באפה ואני מבחינה בדמעה קטנה שזולגת על לחייה הימינית.

היא מרפרפת בעיניה, ומסיטה את מבטה ממני. היא מסתכלת על דבר מה שנמצא מולה, ואני עושה כמונה. שנינו שותקות, לא מזיזות קול ולא עפעף. לא הצלחתי להבין את המצב הזה, שממנו אני לא מצליחה לצאת. כל חיי הייתי פחדנית ואמשיך להיות.

"אני מצטערת. אז את פשוט אומרת, שצריך להפסיק לחשוב על זה?" היא שואלת מבולבלת. אני מנידה בראשי לשלילה, ולא יודעת איך להגיד לה את מה שתיכננתי להגיד מההתחלה. ואני חושבת על זה רגע, ומבינה שאני צריכה להגיד את האמת-

"לא. מה שאני מנסה לומר, שאנחנו צריכות לקחת מרחק מאחת השנייה. לא יודעת לכמה זמן, אבל לתקופה ארוכה שתעזור לי להירגע. בסדר? אני לא רוצה שתיפגעי ממני, אבל זה פשוט בשביל השקט הנפשי שלי שלא נח."

דמעות חדשות מצטרפות, ויורדות לאט ובעדינות על עור לחייה.

"אנ-" היא עוצרת. "לא משנה." היא קמה מהספסל ואני מביטה בה מבולבלת. "טוב... אז ביי. מניחה שנתראה בהמשך." לפני שהיא הולכת, היא מתקרבת אליי ומצמידה נשיקה עדינה וקטנה על הלחי שלי. היא מתרחקת.

"ביי מורגן."

"ביי ליבי."

היא הולכת משם ומשאירה אותי לבד. משאירה אותי נלחמת עם הדמעות, אך הן מנצחות אותי.