לקרוס - collapse

פרק 11

מזהירה, הפרק מכיר תכנים מעט קשים
"Dad always told me don't you cry when you're down But mum there's a tear every time that I blink"
פרק 11- תנשים אותי
פקחתי את עיניי, קרן שמש חמה סינוורה את עיני, החדר היה שקט, מואר, דומם. נזכרתי במאורעות ליל אמש. הרמתי את כף ידי, שפשפתי את עיניי. אני מרגישה מן מועקה לא נעימה בכל נשימה. ואני שוכבת במיטה ללא ניע. למה לקום?

חשבתי על אדם. האם הוא באמת לא ידע שאני המטופלת של אבא שלו? או שהוא שיקר?

והאם אני באמת רוצה לדעת את התשובה?

שכבתי במיטה, עברה כבר שעה, ואני באותה תנוחה. מידי פעם בודקת אם אדם התחבר לטלפון, אבל הוא לא. אני שונאת את הידיעה שאני צריכה אותו. אני שונאת את הידיעה שאני תלותית.

אדם הפך בימים בודדים לסיבה שלי לקום בבוקר, לדבר האחרון שאני חושבת עליו לפני שאני שוקעת בשינה, לדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני מתעוררת, לסיבה שלי לצחוק, לתקווה הקטנה שהכל יהיה בסדר. ואני שונאת להודות בכך, אבל הוא היה נקודת אור בתוך ים חשוך ואינסופי. משהו בתלות הזו כל כך מפחידה אותי. אם הוא הסיבה שלי לחייך הוא עלול להיות הסיבה הבאה לדיכאון שלי. אני מפחדת לתת למישהוא את הלב שלי ואני מרגישה שאף אחד לא שאל אותי האם אני מוכנה לאפשר לאדם להשפיע עלי כמו שהוא משפיע. 

ואני כנראה ממש מגזימה, אני צוחקת צחוק מר ורם.

"ללה!" אמא שלי צועקת מבעד לדלת, דופקת עליה מספר פעמים. 

אני לא עונה, אני לא מרגישה צורך להוציא קול. ד"ר גרבר היה אומר שלמרות שקשה לי להוציא מילים אני חייבת, זה מה שייחזק אותי, אבל הוא האחרון שאני אקשיב לו עכשיו. אני לא יודעת גם כמה עליו אני יכולה לסמוך, זאת אומרת, אני מבינה את העובדה שאדם לא הכיר אותי כי אבא שלו ביקש את זה. אלא להיפך, אם אבא שלו ידע על כך הוא לא יאפשר לי ולאדם להיות קרובים בכלל, או שהוא בכלל יעיף אותי מהקליניקה ואז איך אסביר את זה להורים שלי? 

"ללה!" הקול שלה נשמע קרוב יותר, היא שוב דופקת על הדלת. "ללה, השעה 12, תקומי בבקשה, ליטל, יוסי והילדים באים עוד מעט"

הידיעה שטל וההורים שלה מגיעים לא עוזרת לי בכלל, להיפך, אני לא רוצה שהם יראו אותי ככה. בטח לא יואב, אחיה הקטן של טל, שלא יודע בכלל מכלום, לא מגיע לו שאני אלכלך אותו בסיפור המגעיל שלי. בכל זמן אחר הידיעה שטל תגיע עזרה לי. לא היום. 

אני מרגישה מחוללת, אני יודעת מה התרופה שלי, אבל הרחקתי אותה ממני. טרקתי את דלתי בפניה, סיננתי אותה, צעקתי עליה, האשמתי אותה. הוא בטח שונא אותי. הוא והחברים שלו. שכחתי כמה חברים מילאו אותי בעבר. שכחתי כמה זה עושה טוב על הלב.