זוג מגפי עור חומים ובלויים צועדים להם בבהילות על אבני המדרכה המצופות קרה. שולי מעיל הצמר הישן משתרכים מאחוריהם. מגף רודף מגף, צעד אחר צעד, ובכל צעד שעובר מהירות הצעדים מתגברת. לפתע נעצרים המגפיים במקומם, אחד מהם באוויר, למשמע קול שמהדהד בביטחון מעל שכבת הכפור העבה.
"נסיכה?"
רעד עובר במגפיים, ומשם עולה למעיל הצמר ועד לפניה המוכתמות של הנערה. שנים שלא קראו לה כך. זה סוד. אז איך האיש הזה, שעוקב אחריה כבר כעשר דקות, יודע את הסוד הזה? היא ממהרת להנחית את רגלה שריחפה באוויר כדי לא לחשוף את הפתעתה. היא לא שחקנית טובה, אבל היא מגייסת את כל מאמציה כדי לצחוק צחוק קטן ומבוים של בוז. להראות לאיש שהיא לא נסיכה. אף פעם לא הייתה.
"נסיכה?" היא שואלת בחיוך מלגלג "הלוואי והייתי. אבל נדמה לי שפנית לנערה הלא נכונה.
"הוו, אני בטוח שאת הנערה הנכונה. את הנסיכה. את יודעת את זה. " רק עכשיו היא שמה לב למבטא המתנגן שלו. הוא בטח בא מהארצות שמלמרגלות הרי הצקשיד.
היא מרימה בחשש את מבטה מהרצפה ומוצאת את עצמה עומדת מול אדם חסון וגבוה, כהה עור ובעל שיער לבן כשלג. המראה האופייני של הצקשדיים.
"אני באמת לא מבינה על מה אתה מדבר, ואם יורשה לי, אני צריכה להמשיך בדרך. ביתי לא רחוק מכאן. האם אתה רוצה לבוא ולהיווכח שאני לא חיה בארמון?"
"את רק מסגירה את זהותך יותר ויותר. המבטא שלך.. סגנון הדיבור.. את הנסיכה האבודה, ג'יל."
הוא עושה הפסקה קלה להגברת הרושם ומחייך חיוך קטן. זה החלק האהוב עליו, החלק שבו הקורבן שלו מתחיל לפחד.
והקורבן שלו אכן פחד. הוא נחרד. בעולם הזה אף אחד לא קרא לה ג'יל. אף אחד. כאן היא אמה. אמה הופרט. הילדה הבכורה מבין תשעה אחים, שחיים כולם יחד בביתם הקטנטן והחמים. שבעצם לא יודעים כלום על עברה. אבל הבן אדם הזה יודע, למרות שהוא לא אמור לדעת. ואמה מבינה שהיא נתפסה. נתפסה ואין לה דרך לברוח. היא משפילה את ראשה ובוהה בהשתקפויות האור של פנס הרחוב מנצנצים על שביבי הקרח שמכסים את המדרכה.
" מה אתה רוצה?" היא שואלת בלחישה עגומה אך תקיפה. בתור נצר לשושלת המלוכה העתיקה, קולה לא מאבד מתקיפותו אפילו ברגעים הקשים ביותר.
האיש מחייך חיוך זדוני. "זו הגישה שלה אני מצפה, מותק"
