החיים הדפוקים שלי

בולשיט .19.

אחרי פגישה ארוכה עם יואל,אמי הגיעה במהירות לבית החולים,שמעתי אותה צועקת את שמי ברחבי המחלקה הלבנה שהייתה מלאה באנשים אך בעיקר נערים כמוני.
-״ליה!ליה!״ שמעתי את קולה מתקרב לחדרי
-״אני פה״ צעקתי בחזרה והתעקשתי לקום ממיטתי בכוחות עצמי אך נכשלתי
-״ילדה יפה שלי,את את מרגישה?״ התלהבה לראות אותי אחרי לילה ארוך וקשה
-״אמא..שקט,זה בית חולים,אנשים ישנים.״ אמרתי וסימנתי לה לשקט
-״בואי,תשבי.״ ענתה אחרי שתיקה קלה והמשיכה ״הבאתי לך את בגדייך מהארון,אוכל,מצעים..כל מה שאת צריכה״ מלמלה ופתחה את תיק הספורט השחור שאבי הביא לי
-״נו..איך את?״ נאנחה וליטפה את ידי החיוורת
-״חיה״ צחקתי ואספתי את שיערי ״מה עם דניאל?״ המשכתי את דבריי אחרי שתיקה מביכה ״הכל בסדר,היא אצל סבתא״ ענתה עם חיוך קל
לא היה לנו על מה לדבר,לעומתי,עומר ישב וצחק עם כל משפחתו...הרגשתי עצב חריף שהתפשט לכל חלקי גופי. אחרי שאלות בודדות שנפלטו מדי פעם לחלל החדר,אמי עזבה במהירות בטענה שהיא ׳מאחרת לעבודה׳..ישבתי לבד ובהיתי בקיר בזמן שצחקוקים רבים נשמעו מכיוונו של עומר.למרות ההיכרות הקצרה שלנו,הרגשתי שיש בו משהו מיוחד.. למרות הבדידות נשענתי לאחור והקשבתי למוזיקה שגרמה לי לטוב..

אחרי מס שעות וכמה בדיקות וטיפולים שגרתיים הוחלט ע״י המחלקה לרכז את כל הנערים לשיחת עידוד,כל אחד מהם הגיע מסיבה שונה-לכל אחד יש סיפור שמאפיין אותו.
ראש המחלקה-דר אריה וינסקי דיבר על כמה שטוב לו לראות אותנו עוברים עוד יום ומחייכים ליום הבא-שיבוא.הוא ציין כי אחוז המתאבדים ירד והודה לכמה רופאים מצטיינים.הוא ניסה לעודד אותנו..להראות שאין לנו ממה לפחד,רק-לחיות.
כולם מחאו לו כפיים חוץ ממני,לא הבנתי את הבולשיט שלו,ראיתי בעיניו דולרים שהיו בלתי ניתנים להסתיר.חילקו לנו דפים ועפרונות,חשבו שאנחנו ילדים קטנים ושלחו אותנו לצייר-כן היו ילדים ששיתפו עם זה פעולה בזמן שהחולים הבוגרים של המחלקה הסתכלו מהצד כשביידם כוס תה או קפה שחור..
במקום להישאר שם ולהעמיד פנים שטוב לי שם,העדפתי לחזור לחדרי הקטן והיחיד שהיה שלי.
״5 שיחות שלא נענו-מאת מאי״ הופיע לי בלוק על מסך הנעילה שלי..ככ התגעגעתי אליה,היא ככ חסרה לי.
-״אני מצטערת..לא שמעתי״ אמרתי עוד לפני שאמרה את המילה ׳הלו׳ ״התגעגעתי אלייך..״  המשכתי את דבריי
-״את בחול?אני לא רואה אותך יותר בגג?הכל בסדר?״ הציפה אותי בשאלות
-״אני..אני בסדר,בבית.״ שיקרתי,למרות ההיכרות הקצרה שלנו,אני יודעת שהיא חברה טובה-אך לא מספיק..
-״אל תשקרי לי.״ ענתה בקול רציני ״אני יודעת איפה את.״ המשיכה בטון הרציני שכה שנאתי ״תומר אמר לי שאת בבית החולים,זה נכון?״ שאלה בקור רוח.
-״לא..אני סתם בבית.אני חולה״ שיקרתי שוב
-״להביא לך שוקו חם ושמיכה?״ צחקקה קלות
-״תביאי אלכוהול-עדיף״ צחקתי
=״אל תזוזי!״ ציווה קול ממורמר שהגיע מהדלת שהובילה למסדרון הראשי.
כאן הבנתי שנדפקתי עם האחות הכי שנואה במחלקה,סיגלית.

///////////
בבקשה תסלחו לי,אין לי רעיונות..תעזרו לי😫