Social pressure (girlXgirl) ✔️

Epilogue

כל אדם הוא גן נעול.
אתה לא יודע מה יש בפנים,
אבל אתה יכול לדמיין את סופך.

~

אני שוכבת בלי חשק על המיטה.

יד אחת מתחת לכרית ויד אחת צמודה ללחיי בזמן שאני שוכבת על הצד. עיניי מביטות במקום אקראי בחדר, עיניי נעולות עליו. ריקות מתמיד. מי חשב שאקח את זה כל-כך קשה?

דלת חדרי הייתה סגורה, ולמרות שביקשתי שלא יכנסו — נשמע חריקה של דלת. הדלת נסגרה שוב, וצעדים התקרבו פנימה.

לא הייתי מסוגלת להסתכל בעיניים של אף אחד, רציתי רק לישון ולא לקום. ההרגשה הייתה מוזרה, מעולם לא הרגשתי ככה. אבל זה עדיין שרף אותך.

המיטה שקעה לפני שחזרה לגובהה הנורמאלי, והרגשתי יד מלטפת את כתפי. אני מצטמררת בכל גופי, ושיערות עורי סומרות.

הרגשתי ראש נח על הכתף שלי, ואנחה כבדה. רציתי לראות את הולי במקום, אבל זו הייתה אמי ברגע ששמעתי את קולה.

עצמתי את עיניי. היא לא צריכה לראות אותי ככה, אף פעם. היא לא צריכה לראות את הבת שלה מתפרקת, נשברת אט-אט.

שנאתי את ההרגשה שלא סולקה מלבי.

סיפרתי לה הכל. על הולי, והקשר שהיה בנינו. היא כעסה בהתחלה שלא סיפרתי לה וגם שיקרתי. מבטה כעס עליי, אך כשסיפרתי לה את האמת האחרונה, ששבר לבבות.

את הלב שלי.

שהולי התאבדה.

היא לא ידעה מה לומר ומבטה הפך לרחמן, היא ריחמה עליי. לא רציתי שהיא תעשה את זה, מעולם לא רציתי שתעשה זאת. אבל היא ריחמה עליי. כמו כל אחד שראה אותי במצב הזה.

אבל ירדה אבן מלבי. לא יכולתי לשמור את זה יותר בתוכי, זה פירק אותי לרסיסים. לא הפסקתי לבכות, כאב לי. רציתי לצעוק, שמישהו ישמע אותי. למה היא עשתה את זה?

היא הבטיחה שלא תעשה את זה.

אך היא שיקרה. בדיוק כמו שכתבה במכתב.

היום הייתה ההלוויה, בבוקר. בסביבות השעה עשר וחצי. הלכתי לשם, רציתי לפחות להיות במקום בפעם האחרונה שאראה אותה.

אמי ליוותה אותי, היא לא רצתה שיקרה לי משהו ושאתמוטט בדרך מכאב אינסופי. היא הבינה אותי ואמרה כמה שהיא מצטערת. זה לא היה מספיק. כי הולי כבר לא כאן.