לדבר מהלב💖

אהבה אבודה

"אני אוהבת אותך"

"זה לא יכול להיות"

"אבל זה כן.."

"אז תכחישי!"

"זה קשה להכחיש דבר כזה"

"זה לא מעניין אותי!! את לא מתקרבת אלי!!"

"אני מבינה שאת לא מרגישה כמוני.. וזה בסדר.. פשוט... רק... אל תתרחקי ממני"

"תפסיקי עם התחנונים! אני בחיים לא אתקרב אליך יותר! את מגעילה אותי!"

~~~~~~~~~

היא ניכנסת לחדרה של אותה ילדה שיושבת בבית חולים עכשיו, עם ראש פתוח, רגל שבורה.
היא מתיישבת על המיטה שלה, רואה את הכרית והשמיכה מסודרים. הכול ניראה רגיל, כאילו לא קרה כלום ליפני כמה שעות. היא פונה לשידה, פותחת את המגירה ששם חברתה שמה את הקופסא, הקופסא השחורה של התחשבות הרעות, של הזמנים הקשים.

היא פותחת אותה, רואה שם פתקים בכל מיני צבעים אך רק אחד משך את ענייה, זהו היה פתק, לא.. לא פתק אלה דף, דף לבן מקופל כלכך הרבה פעמים עד שהפך לכלכך קטן ועבה. היא פתחה אותו והחלה לקראו.

אני מרגישה כלכך טיפשה, למה סיפרתי לה? למה אמרתי לה? למה העזתי? למה אני כלכך פתטית למילים היפות שלה? כי אני מאוהבת, מאוהבת בה, כן! אני מאוהבת בנוי! החברה הכי טובה שלי!
אני לא מאמינה שאני כזו מגעילה, איך הפכתי לככה?
אני כלכך שונאת את עצמי! גם איבדתי את החברה הכי טובה שלי וגם גרמתי לה להיגעל ממני ולשנא אותי. אני כלכך מפגרת, לא רוצה לחיות יותר, לא רוצה לחיות את חיי בילעדיה. בילעדיה כלום לא שווה יותר!! החיים שלי רקים! לא רוצה להרגיש כלכך ריקה, די נימאס לי!!

"זה מה שאת מרגישה, טל?" לחשה נוי לעצמה, היא לא יודעת למה אבל פתאום, ליבה התחיל לפעום בקצב מטורף, היא הרגישה שהיא כלכך רוצה ליראות אותה, את חברתה, את פניה, היא הרגישה דחף עז ללטף את ידיה, לראות את החיוך שעל פניה.
היא קמה מהרצפה הקרה, ירדה במדרגות, יצאה מהבית של חברתה, סגרה את הדלת עם המפתח שהיה ברשותה ופנתה לבית החולים.

~~~~~~~~~~

"היי, איך היא?" שאלה נוי את אמא של טל שישבה מחוץ לחדרה, היא לא ענתה.
"היא רדומה עכשיו, הרופא אמר שאי אפשר לדעת מה מצבה כי החומר הרדמה עוד נישאר לה בגוף" ענה אביה של טל במקום, וליטף את ידיה של אישתו.
"למה היא עשתה את זה? מה היה חסר לה?" התפרצה האם בבכי "לא אכפת לי מה היא תהיה העיקר שתתעורר ותחייך אלי שוב" קראה בבכי מר "הכול יהיה בסדר, אל תתאגי, הבת שלנו חזקה" אמר האב וחיבק אותה. "אני יכולה להיכנס?" שאלה נוי והצביעה על החדר שבו טל נימצאת "ברור חמודה, את לא צריכה לישאול" ענה לה האב וחייך חיוך מריר.

היא נכנסה, ראתה אותה, את חברתה שוכבת על המיטה, רדומה, כלכך שלווה, כלכך יפה. נוי הרימה את ידיה וליטפה את הלכי של חברתה "מה חשבת לעצמך? למה עשית את זה?" לחשה ודמעות ירדו מענייה ללא שליטה "למה עלית ביכלל לגג המחורבן הזה וקפצת? מה חשבת? שאז אני יאהב אותה יותר? שאז אני ישים לב אליך יותר? שאז תפסיקי לאהוב אותי? אז אני אגיד לך משהו, שלא משנה מה תעשי, מה תרגישי, מה תחשבי אני תמיד ישאר חברה שלך! גם אם אמרתי באותו יום שאת מגעילה אותי אבל זה לא נכון, אולי קצת... אוף אני לא יודעת.. אני מבולבלת.. למה אני מרגישה את הלב שלי דופק מהר כל פעם שאני רואה אותך?"

שקט.

פתאום נוי קלטה מה היא אמרה "מה עובר עלי?" לחשה לעצמה, התרחקה מהמיטה של טל, ויצאה מחדר ישר לביתה.

~~~~~~~~~~~~

חודש עבר מאז, חודש שטל מחלימה יפה מאוד, חודש שנוי לא מסוגלת ליראות את חברתה הטובה, חודש שטל מנסה להיזכר מי היא.

"טל חמודה, אולי תצאי קצת לבחוץ? תעשי סיבוב?" שאלה אמא של טל ועזרה לה לרדת מהמיטה. טל עכשיו בבית שלה עם מעקב רפואי, הוריה לא רוצים שהיא תחזור לבית הספר מישום שהיא שכחה את כל עברה, רק דבר אחד היא זוכרת, פנים של מישהי שהיא לא ידעה מי זו.

"אוקי אמא" חייכה טל ויצאה לכוון השכונה שלה. טל היתה צריכה ללמוד הכול מההתחלה, ללכת, לאכול, לדבר, לקרוא, לכתוב, הכול. עכשיו היא בלי גבס ברגלה, רק גביים שעוזרים לה ללכת רגיל, כדי לא לאמץ את הרגל שבתהליך החלמה.

טל נשמה עמוק, מכניסה לתוך ראיתיה את האוויר הצח שהיה עכשיו בחוץ, השמש זרחה ורוח נעימה נשבה לה בעדינות, מלטפת את פניה.
מבעד לענייה העצומות, החלה להתגבש לה אותו פרצוף שלא יוצא מראשה, אותן פנים יפות ועדינות שלא הצליחה לזהות למי הן שייכות.
טל פתחה את עינה, רואה ממולה, על ספסל בצד השביל נערה עם ג'קט גדול על גופה, מקופלת וראשה בין רגליה. היא לא הבינה למה אותה נערה עם ג'קט כשיש שמש בחוץ, היא החליטה לפנות אל אותה ילדה.

"סליחה" קראה טל לאותה נערה תוך כדי הליכה איטית על הקביים, לכיוונה.
אותה הנערה הרימה את ראשה למשמע קולה העדין של טל, עניה התרחבו, היא קמה והחלה מייד לרוץ הרחק מטל "היי רגע, חכי!" צעקה טל לאותה הנערה שרצה במהירות, טל הגבירה את הליכתה כדי להסיג את אותה אחת, אך בקביים הפריעו לה בעט ההליכה המהירה והיא נפלה על רצפת החצר "אהה!"

היא נעמדה דום!
לא היתה מסוגלת לזוז, 'היא נפלה בגללי' חשבה 'כואב לה בגללי' הדמעות החלו לזרום מענייה הכחולות. היא עדיין לא הצליחה לעקל שטל פגעה בעצמה בגללה ושכחה הכול בגללה, ועכשיו, היא ממשיכה לפגוע בה.
נוי הסתובבה על עקבותיה, התקופפה לנערה ששכבה על הריצפה ועזרה לה לקום.

"את בסדר?" שאלה בחיוך מאולץ, רק מלראות אותה רוצה נוי לחבק אותה חזק חזק. "כן" חייכה טל אחרי שקמה מהרצפה.
הצעירה הושיטה את ידה ללחיצה ואמרה "שלום, אני טל איך קו-"
עינה ניפערו, גופה רעד, היא הרגישה שהכול מסביבה מסתחרר, נישמתה נעלמה מראותיה
"את בסדר?" שאלה נוי, אך דבר אחד יצא מפיה של השניה

"זו את.... נוי?"

--------------------
אז... כן, ממזמן לא העלתי בחשבון הזה פרק...
אני יודעת שאני מאכזבת ואני מצטערת..
אני לא יודעת אם אהייה יותר פעילה אבל אני אשתדל...
בי לבנתיים🖐
🤓ofir🤓