לדבר מהלב💖

לא רגילה

היא עמדה מולם, באמצע החזרות להכתרת הרבנית. היא אמרה את הטקסט שלה יפה מאוד, אך כשהגיע הרגע שהיא היתה צריכה להגיד את המילים של השיר בזיוף היא לא היתה יכולה.. למה? כי היא לא ידעה את המילים.. וזה נורמאלי, ורגיל אך איך שהאחרת הסתכלה עליה, איך שבין כל המהומה, היא הרגישה את המבט שלה מחורר אותה, היא לא יכלה יותר.
"עזבו אין לי כוח" אמרה "שמישהי תחליף אותי" הוסיפה, לקחה את התיק והטלפון שלה ויצאה מהחדר.

'אני כזו טיפשה' אמרה לעצמה 'אפילו לעמוד מולה אני לא יכולה'
היא כעסה על עצמה נורא 'אני כזו לוזרית, אין פלא שהיא לא תסתכל עלי ביכלל'

כן, היא לסבית, והיא אוהבת בנות, אך.. היא מתביישת בזה.. למה? כי היא באה מבית דתי ומחברה דתית וכולם אומרים לזה שזה לא בסדר, שזה אסור, שזה שונה, והיא בעצמה יודעת את זה ורוצה להפסיק!! להיות רגילה! אך היא לא מצליחה, היא לא מצליחה להוציא אותה מהראש לה, היא לא מפסיקה לחפש אותה כל פעם שהיא נכנסת לאין שהו, היא לא מפסיקה להיסתכל עליה בשיעורים, בהפסקה.

מה עושים? איך חוזרים להיות רגילים?