׳אלפי פעמים התחרטתי שלא ניגשתי אליך באותו יום רביעי. עד היום טמונה בליבי תקווה עמוקה שיום אחד עוד אמצא אותך- אתקל בך בפינת רחוב סואן ולמרות שעברו שנים עינייך הירוקות שאני רואה בזכרוני כל שנייה של כל יום מיד יתפסו את עיניי. והפעם אני אחייך. הפעם אני לא אפחד. לפחות כך אני מקווה...
אני כותב את זה כי אני יודע שאין תקווה... אני מקווה שאיכשהו זה יגיע אליך... אני זוכר אותך בבירור, למרות שאת פניהם של שאר האנשים שחכתי כבר לפני זמן רב- פניך צצות בכל מקום בזווית עיני. אך כאשר אני מפנה את מבטי את לא שם. בזמן כתיבתי אני מקווה שתסלחי לי. תסלחי לי שאני מוותר. אני יודע שאינך יודעת מי אני, וכנראה שלא היית זוכרת אותי גם אם הייתי ניגש אליך באותו יום קר ומציע לך את מעילי בזמן שרעדת מקור- מתופפת עם רגלך נעולת השחורים על המרצפות הרטובות לקצב המוזיקה. למעשה היית לבושה כולך שחורים, אך מה שייחד את תלבושתך כל כך היו הגרביים שצצו מתחת למגפיי החורף השחורים, השחוקים כל כך שצבעם כמעט חום אפור. גרבייך באותו יום צצו בכפלים צבעוניים מתחת למגפיים, כל צבע שהייתי רוצה היה שם... כל צבע שהיית רוצה... ועל חולצתך התנוסס משולש לבן אותו חתכה קשת- ציור שמאוחר יותר למדתי כי מייצג את האלבום ״דארק סייד אוף דה מון״. אלבום שהפך לאלבום האהוב עליי- ולו רק בגלל שאת הכרת לי אותו.
אם תקראי את זה אי פעם בטח תתהי מדוע אני כותב לך מכתב ארוך כל כך: התשובה היא שבאותו יום, כשראיתי את חיוכך המרומז ואת רגלך הנוקשת על המרצפות לקצב המוזיקה שהושמעה לאוזנייך מתוך האוזניות הכחולות. באותו יום שבית את ליבי. ולקחת אותו לאן שלא הלכת כשעלית על אותו אוטובוס- ולעולם לא הייתה לך הזדמנות להחזירו.
דמיינתי אולי מליוני פעמים את אותו רגע. הרגע שבו ליבי הורה לי להציע לך את מעילי כדיי למנוע את רעידות גופך העדין, אך מוחי ידע כי לא תקבליהו, ולכן החלטתי לא לגשת אליך ולא לחמם אותך ולהציע לך להחליט בכוחות עצמך אם ברצונך לקבל את מעילי. מעיל שלי היה חם מדיי בלווא הכי.
סצנות אינסוף עברו במחשבתי, סצנות בהן אני פשוט ניגש ומושך את ראשך אלי בעדינות, מצמיד את שפתינו, ואחרות בהן אני ניגש אליך וכמו רודף שמלות מתחיל לפלרטט, ואת מצחקקת בעדינות וכך נשבית בקסמיי. ואחרות מתרחשות בכלל בזמן הווה- אני הולך ורואה אותך מולי, כמו אשלייה של האור, אשליה שמספקת לי רגע של אושר. עד שראשי נחבט בעמוד מתכת כמובן...׳
ידי מרפרפות בעדינות על הדפים הכתובים ואני מטה את ראשי לאחור לשנייה בודדה, כל כך קצרה שהדמעה שנופלת מעיני נופלת על הדיו השחורה הממלאת את הדף ומכתימה אותו אט אט. שואבת את הצבע מהדף הלבן כסיד שנראה לי כריק כבר.
