אהבת האויבים -1-

פרק 1- רגל שמאל

"לילה!לילה!" נשמעו קולותיהם של הוריי, קוראים לי, זועקים מכאב. רצתי אליהם, ללא מחשבות מיותרות, מחזיקה בידיהם שהיו מעוטרות בסימני הצלפות.
"אמא, מה קורה פה?" שאלתי בפחד, היא פתחה את פיה בכדי לדבר, אבל השמיעה רק צרחה חירשת. הרגשתי כאב חד מפלח ברגלי, נפלתי, מביטה ברגלי המדממת, אין שום היגיון בחלום הזה...שמעתי את הצרחות של הוריי, ראייתי נחלשה, עיניי נעצמו ו-

קמתי במהרה. התנשפתי והבטתי סביבי, החדר המוכר והריח הצונן, בעוד שריח הזיעה של החולצה הדבוקה לגבי נכנס לאפי. חייכתי בהקלה, זה היה רק סיוט.
הבטתי על השעון המעורר שקולותיו פגעו באוזני, הנחתי את ידי עליו במהירות ופיהקתי, מנסה להפיג את הפחד מהסיוט.

"לילה?" נשמע קולה של אחותי הקטנה, היא התעוררה במיטתה שהייתה במרחק כמה מטרים ספורים ממני, עיניה היו כמעט רדומות, עצומות ברובן.
"בוקר טוב." אמרתי ופיהקתי שוב. קמתי מן המיטה והלכתי לעבר הוילון עם רגליי היחפות, הסטתי אותו בתנועה חדה ונתתי לאור השמש לפגוע בפניי, עצמתי את עיניי ונהניתי מהאור הנעים.
פתחתי את החלון, נשימה רגועה של בוקר יצאה מגרוני, אהבתי את הבוקר, ההרגשה הנעימה של לקום משינה טובה, ואם יש לי סיוט, אני אפילו יותר שמחה שאני מסיימת אותו.
ירדתי במדרגות ועשיתי את סידורי הבוקר הרגילים שלי: ארוחת בוקר, צחצוח שיניים, החלפת בגדים, וסירוק השיער.
כשהייתי מוכנה הנחתי את המסרק ואת הציוד הלימודי בתיקי.
שיערי היה מסודר כעת לקוקו גבוה בצבע שיערי- אדום. פתחתי את הדלת והגעתי אל הסלון. אחותי הקטנה שיחקה בטלפון המשוכלל שלה ואימה סדרה את שערה השטני של אחותי לצמה ארוכה.
אבי ישב וקרא עיתון גדול, וכשהבטתי סביב, הבנתי כי אחי נעלם.
"הוא יצא מוקדם, מתוקה, הכול בסדר." הסבירה לי אימי, כאילו קראה את מחשבותיי.
הנהנתי בקוצר רוח, והידקתי את התיק על כתפי.
"ביי." קראתי לכולם, הם סובבו את פניהם לעברי וחייכו אליי או הנידו בראשיהם. פתחתי את דלת הבית ויצאתי.
בדקתי את השעה בשעוני, שבע וחצי בדיוק, חייכתי כשהבנתי כי לא אאחר היום, לעומת המון ימים קודמים.
סגרתי את הדלת והבטתי אל השמיים, הרוח הקלה גרמה לי לנעימות בכל גופי, השמיים בהקו בצבעים שהתערבבו ליופי עוצר נשימה והעננים היו בצורות מושלמות.
כאילו היום הזה נוצר בדיוק בשבילי.

אני מניחה שקשה לכם להבין, שאת הסיפור התחלתי במין... לחץ כזה, בחוסר הבנה כלפיכם, ואני מצטערת כי לא תמיד יש לי את הזמן הנכון לספר לכם את הסיפור שאתם עומדים להיכנס אליו.
אז כן, קוראים לי לילה, וכן אני מלאכית. כנראה שאתם לא מאמינים שיש דבר כזה, מלאכים. שאנחנו רק מפרי הדמיון של האנשים שהמציאו זאת, אבל תאמינו או לא, גם הבחור שהמציא את העל-טבעי הזה, הוא מלאך.
החיים טובים לי, אך עם זאת, אנחנו מחויבים להשיג תואר או לפחות להשלים לימודים, ובעבודות מקצוע יש לנו הגבלות: אסור להיות מוזיקאי, דוור, לעבוד במפעל או דברים שמלכלכים את הידיים, חובה להשיג מקצוע שבאמת "עובדים" בשבילו, כי... ככה קבעה המועצה. המועצה מורכבת ממלאכים, הם הרוב הקובע במועצה, אבל בגלל שהם לא רצו להיות רעים ולתת זכויות גם לזן החזק השני, הכניסו למועצה גם כמה שדים ארורים, שהם כמובן, הזן החזק השני.
הם במיעוט, הם מאז ומעולם היו במיעוט, ואף אחד לא יודע מאיפה הם מגיעים ומה לעזאזל קורה בגיהינום שממשיכים להצטרף לעולם הזה עוד כמה מטונפים בכל שנה.
השדים לעומתנו, הרבה יותר פראיים וחסרי כל סדר, הם שותים דם, מלכלכים, מבלגנים, לרוב הם הבריונים או אלה שתמיד מגיעים לריתוק. ההורים שלי אומרים ששדים הם סכנה לעולם, לכן מעולם לא ניסיתי ליצור קשר איתם.
אבל... לעומת המון מלאכים אחרים -כגון, ההורים שלי- אני מבינה את כל הכיף הזה שהשדים עוברים, כי בעיקרון הם חסרי חוקים, ואפילו השדה המובילה במועצה נהנית.
לשדים יש חופש, הם לא חייבים להשלים בית ספר, הם הולכים למועדונים ימין ועל שמאל, הם בוחרים את דרך החיים שלהם ועושים מה שהם רוצים, דברים שהמלאכים תמיד נסלדו מהם. אבל אני לא, אני אפילו קצת מקנאה.
אז זה העולם שלנו, שדים, מלאכים, בני אדם שלא לוקחים לרוב חלק במלחמות שלנו. זה עולם קצת מוזר ומרתיע, ואם בני האדם היו מודעים ליצורים המשונים שחיים בסביבתם הם היו מתחילים במצוד, כי בני האדם נמנעים מכל קשר עם דבר חדש או חזק יותר, הם הורסים כל דבר שנראה להם שונה ומדכאים את התקדמותו בעולם.