Bitten-נשיכה

פורולוג

נ.ב סת׳-
רצתי.
רצתי בחופשיות ביער הגדול והרחב.
היער היה חלק ממני בשעה שהייתי בדמות הזאב שלי שגם הוא חלק ניכר ממני.
הרגשתי את הדשא והבוץ נמעכים תחת רגלי בשעה שאני רץ ואת הענפים הנשברים גם הם תחתי, הרוח הקרירה של תחילת החורף צלפה בפרוותי השחורה בזמן שרצתי נגד כיוונה. יכולתי לשמוע את אדם במרחק מה מאחורי. הוא לא מהיר כמוני, אף אחד לא מהיר כמו האלפא. למרות שלאדם גם זורם דם אלפא בעורקיו, הוא וויתר על התואר ועל הלהקה שלו והעדיף להיות הבטא שלי,הסגן שלי, עוזרי הנאמן ביותר.
הרחתי את הריח המלוח מהים, את ריח היער- את העצים, הזרדים, הבוץ, הדשא שעדיין היה רטוב מהטיפטוף בלילה, הפרחים שעדיין פרחו, למרות שהחורף כבר כמעט הגיע. ואז אני הרחתי אותה. הריח הכי טוב שאי פעם הרחתי. ריח מתקתק ונעים של וניל ושל פרח לבן שאיני זוכר את שמו שפורח רק תחת אור הירח.
באותה שנייה ידעתי. מיועדת.
רגלי לקחו אותי לשם במהירות שלא ידעתי שקיימת, אך עדיין הרגשתי חסר סבלות בדרכי אלייה. התחלתי לשמוע נביחות והריח התחזק, אלוהים הריח הזה.
כשהייתי ממש קרוב, האטתי את צעדי כדי לא להבהיל אותה, התקרבתי בשקט מופתי והצצתי מתוך שורת העצים.
היא הייתה בגבה אליי מכופפת וגוערת בכלב הקטן והמגוחך שלה שיפסיק לנבוח, שיערה הבלונדי הכמעט לבן הגיע לה עד כמעט סוף הגב.
״על מה לעזאזל אתה נובח שם ריץ׳?״ אמרה בקולה הרך והסתובבה לכיווני, היא עדיין לא יכלה לראות אותי הייתי מוסתר מאחורי העצים ובחושך הזה לא היה אפשר לאתר את פרוותי השחורה.
היא הסתכלה לכיווני ולא ראתה אותי, אך אני יכולתי לראות אותה, ובפעם הראשונה בחיי ליבי החסיר פעימה.
שיערה הכמעט לבן מסגר את פנייה העדינות בצורה מושלמת, עורה היה חיוור וזהר כנגד אור הירח ושיווה לה מראה לא אנושי, אך ידעתי מהשנייה שהרחתי אותה שהיא בת אנוש. עינה האפורות התכווצו בבלבול שהיא ניסתה לאתר את הגורם לשיגעון הכלב שלה. אפה היה קטן וחמוד טיפה סולד, אבל זה רק הפך אותה למושלמת. ושפתיה, שפתיה היו הדבר הכי מגרה שראיתי בחיי, ורדרדות ומלאות, רציתי לנשק אותה ככה, למרות שהייתי בצורת זאב עדיין. גופה היה עדין לא היו לה קימורים ענקיים אך בעניי זה היה מושלם, רגליה היו ארוכות אך יחסית לאנשי זאב, ולנשים בלהקה ואלי היא נחשבה נמוכה מאוד.
היא היתה יפהפייה, הדבר הכי יפה ועדין שאי פעם ראיתי, וראיתי הרבה נשים.
היא נראתה כמו אלת הירח עצמה, והיא הייתה שלי.
לקחתי צעד קדימה לכיוונה בלי להרגיש. יכולתי לשמוע את ליבה מעיץ ואת עיניה נפערות לרווחה.
הכלב שלה נבח כמו משוגע. והיא הרימה אותו ותפסה אותו חזק בין ידיה.
התחלתי להתקרב אלייה באיטיות אך היא התרחקה אחורה. עצרתי את עצמי ואת הדחף שלי להשתנות מולה, אך ידעתי שלעשות זאת רק יבהיל אותה.
היא הסתכלה בתוך עיני וידעתי שהיא מרגישה את מה שאני מרגיש. גבותיה התעקמו בבלבול.
שנינו היינו עסוקים כל כך אחד בשני שלא התייחסנו אל הכלב שלה שנבח כאילו נכנסה בו רוח.
הסתכלתי לכיוון שמימנו הכלב נובח וראיתי את פרוותו האפורה של אדם. הוא התקרב אלייה, אל המיועדת שלי והייתי כל כך עסוק בה שלא שמתי לב.
התכוונתי לקפוץ עליו ולהרחיק אותו ממה ששלי, אך היה מאוחר מידי, הוא נשך את רגלה. וכששמעתי את זעקת הכאב שלה כבר ראיתי שחור. זינקתי אל אדם כמו שאני מזנק אל האויבים הכי גדולים שלי. האידיוט ניסה להתחמק ממני, אך סגרתי את הלסת שלי על הצוואר שלו ולחצתי בכוח. הוא השמיע אנחת כאב, אך היא לא השתוותה לכאב שהמיועדת שלי הרגישה שהוא נשך אותה.
הסתכלתי לכיוונה. כשלסתותי עדיין נעולות על הצוואר של אדם. היא הסתכלה עלי באימה, רואה בי את המפלצת שבי. הכלב שלה כבר לא היה בין ידיה הוא נשך את זנבו של אדם ולא שיחרר.
כשהסתכלתי לעברה שוב היא שכבה דוממת על הקרקע.

היי, זה סיפור חדש שאני כותבת במקביל ל"nightmares"
יש לי כמה שאלות אליכם:
1.אהבתם את ״nightmares"? אתם מעוניינים שאמשיך אותו?
2.מה אתם חושבים על הסיפור החדש?
אשמח לשמוע את דעותיכם❤️
אוהבת מור❤️❤️