לקרוס - collapse

פרק 13

"What have I got to do to make you want me? What have I got to do to be heard?
What do I say when it's all over?
And sorry seams to be the hardest word."
אלטון ג׳ון המלך.
פרק 13- כמו פרפר בכלא

״אני לא כל כך יכולה להסביר את ההרגשה שלי״
אני מסתכלת עליו בחטף, ממשיכה לצייר על הדף הלבן שמתמלא בטוש הסגול שבחרתי מתוך הקופסא שעל השולחן. מאז אותו לילה אני לא מצליחה לחייך יותר, לפעמים הרגשתי שהחיוכים שלי היו מעט מזוייפים, כדי לרצות את ההורים שלי או את טל שירגישו כאילו הם לא עובדים לחינם לנסות לשמח אותי. אך כעת גם את זה אני לא מצליחה לעשות. העולם כאילו נצבע באפור, לשום דבר אין טעם או צבע, אני מרגישה ככה כבר הרבה זמן, התרגלתי לזה, עכשיו הכל נראה לי חדש, כאילו זה מעולם לא קרה לי. ואני כועסת על עצמי שכל זה בגלל בחור.

היום בפגישה גם ד״ר גרבר לא כל כך שיתפתי פעולה, לא עניתי על שאלותיו , אני בעולם שלי. הוא החליט שכדאי לי לצייר, ושלציור יש לפעמים ״יכולת טובה יותר להגיד את מה שאנחנו רוצים מאשר למילים״. אז בחרתי בסגול, והחלטתי לצייר פסים לאורך הדף בזה אחר זה, הם לא מספיק ישרים בעיני, אז אני מנסה לתקן אותם.

כבר כמה חודשים שאני לא מצליחה להסיר לאף אחד את ההרגשה שלי. מבחוץ הים נראה שקט ורגוע אך בפנים הוא גועש ורועש, לרוב יש סופות וסערות, אני ככל הנראה הגרסא הלא מצונזרת של הטיטניק.

״נתחיל בקטן, מה דעתך לספר לי על השבוע שלך?״ הוא מנסה שוב, מסדר את משקפיו על חוטמו ונשען לאחור מעט.
אני בוחנת אותו, לא יודעת איך לא שמתי לב לדמיון בינו לבין אדם לפני כן. אני מעבירה את מבטי אל התמונה מאחוריו, אדם עומד עם הכדורסל בידו האחת, מחייך את חיוכו הצחור ועיניו הכחולות מעט מכווצות מגודל החיוך, הוא נראה מאושר. הסיבה שאני לא מוכנה להיות איתו בקשר טמונה בתמונה הזו- כך הוא מאושר, כך חיוכו מספיק גדול כדי שעיניו יתכווצו, שהוא מחזיק כדורסל בידו, ולא את חיי, ללא דאגות, מאושר וחופשי.
אני לא מצליחה לחשוב מה היה לי השבוע. התמונה של אדם מחייך לא עוזבת את עיני.

״השבוע אכזבתי מישהוא, שקרוב אלי״
אני שוקלת את מילותי, כאילו מפחדת שהוא יבין שאני מדברת על בנו, ובכך אפגע גם בו.

״מה קרה?״ הוא מתרצן, מעט מיישר את גבו, מראה לי שהוא כאן להקשיב. אני ממשיכה לקשקש, כעת הפסקתי עם הפסים האנכיים, ואני מקשקשת ללא הפסקה צורה לא ידועה.

״אני מפחדת לפגוע בו, אני מפחדת שהוא מפחד ממני״ אני חושבת שזו האמירה הכנה ביותר שאי פעם אמרתי לו, יותר מכל דבר אחר שאי פעם התוודתי בפניו.

״אלה, את יודעת שמי שאוהב אותך יקבל אותך למרות הכל נכון? אם את חושבת שגם הוא אוהב אותך, וזה לא חייב להיות ממקום רומנטי, כמו שהוא חשוב לך; הוא יקבל אותך למרות הדיכאון שלך, הוא אפילו יוכל אולי יעזור לך.״

זה קל להגיד, אני רוצה להגיד לו. השוק על פניו של אדם, האימה בעיניו, הוא רואה אותי כזומבי; בין החיים למוות, שבויה בתוך עצמי, לא מובנת, שונה.
לפתע מראה שחורה משתלטת עלי, ואם מקודם הרגשתי רע, עכשיו אני מרגישה נורא.
אני מרגישה איך גם הדמעות מתחילות להשתלט עלי, אני פורצת בבכי מר, זועקת בבהלה, והדמעות זולגות על פניו בזו אחר זו, ואני כועסת על עצמי שלא הצלחתי להחזיק בלי לבכות, כועסת על עצמי שהכרתי את אדם מלכתחילה. הוא אינו נבהל, מגיש לי קופסאת טישו מקרטון ואני לוקחת 3 ממחטות נייר, מנגבת את פני ואפי.

״אין לך מה להבהל אלה, זה בסדר. את לא חייבת לספר לו״ הוא אומר בקול שקט ועמוק. ״את לא מרגישה לידו בנוח?״ שוב הדמעות עולות, כאילו הכל קשור לעומר.
אני יודעת שההבדל בין שניהם הוא עצום, ואדם לא יעשה לי את מה שעומר עשה, אני יכולה לראות זאת בעיניו, אך איך אפשר להאמין לעצמי? אם זה מה שחשבתי גם על עומר בהתחלה...?

״אני כן! זה מה שמתסכל! הוא גורם לי להרגיש טוב״
וד״ר ברגר שמח, בטח כמו שאמא שלי הייתה שמחה לשמוע, או טל.
״אבל העלבתי אותו, ברחתי ממנו״ אני מוסיפה בבושה.

״למה ברחת אלה?״ הוא נראה כאילו הבין משהו פסיכולוגי חשוב. ״כי לא מגיע לו חברה כושלת כמוני, לא מגיע לו לקחת חלק בחיים הכושלים שלי.״ אני אומרת שוב בכנות מוחלטת. הוא נותן לי לסיים את הציור, כעת סיימתי אותי בעצבים, הדיו נגמר בטוש, הדיו נגמר בגוף שלי, אני מחזירה אותו לחבילה.

הוא לוקח את הציור ומתבונן בו.
״הממ...״ אני מרימה את מבטי למשמע קולו. ״זה נראה כאילו את מחזיקה את עצמך בשבי״
הוא מסתכל עלי, כדי לתפוס את תגובתי המבולבלת והופך את הציור כדי שגם אני אסתכל בו. הציור לא מאוד מובן, הוא מלא קשקושים, אני יכולה להבחין בפסים שציירתי בהתחלה, כעת הם נראים לי כמו סורגים, הקשקוש באמצע הדף מקבל צורה בעזרת מעט דימיון, כעת הוא נראה כמו פרפר סגול.
עכשיו במבט מרחוק נראה כי על הדף הלבן יש פרפר התקוע מאחורי סורגים.
״תני לעצמך הזדמנות להפתח אלה, תני לפרפר חופש.״

*^*^*^*^*^*^*
אחרי הפסקה מטורפת, חשבתי שהגיע הזמן לחזור, יש לסיפור המון כיוונים, אנחנו רק בפרק 13 ;)
מצפה לתגובות והצבעות, אני לא עושה מטרה אבל אני מבקשת שכן תגיבו, אוהבת המוןןןןןן❤️❤️