100 ימים עם אפריל-מאי

הסיפור השמיני

אומרים שיש רק שבעה סיפורים בעולם.
יש הטרגדיה, שבה הסוף של הגיבור הוא רע; הקומדיה,
שיש לה סוף טוב; ויש הסיפור שבו אתה נלחם במפלצת.
יש גם סיפור המסע, שבו אתה יוצא בתור בן אדם מסוים
וחוזר כשאתה כבר יודע קצת יותר על עצמך; וסיפור
החיפוש, שבו אתה מוצא משהו או מישהי יקרי ערך. ויש
את סיפור ״סינדרלה״, שבו הגיבור עובר מעוני לעושר;
וסיפור הלידה-מחדש, שבו הוא מוצא סיבה חדשה לחיות.
אבל לפעמים הסיפור הוא ערבוב של כל שבעת הסיפורים
האלה. זה הסיפור השמיני.
בכיתה ט׳ בטריניטי קולג׳ הסתבכתי בסיפור מטומטם.
עוד שלושה אנשים נזרקו לתוך הבלאגן הזה: ילד שמן
שאכל כל הזמן מתוך כעס ותחושה של חוסר ערך; ילד
ששיקר כי פחד להתמודד עם האמת; ופסיכולוג חסר
תועלת עם כלבה עיוורת, שלא יכול היה לעזור לאף אחד,
כי הוא לא ידע איך לעזור לעצמו.
ויש אני, אפריל-מאי פברואר. בת ארבע עשרה, כמעט
חמש-עשרה - ילדה לאבא גרוש בשם פלאפי ואמא בשם
גלורט; והחברה הכי טובה שלי, מלי, הילדה שיכלה לנשום
רק דרך הפה; וילד בעל שיער זהוב ועיניים בצבע ירוק-
לימון ששמו סבסטיאן, שגרם לי להתנהג כמו מטומטמת.
הסיפור שלנו יכול היה להסתיים בכל אחת משבע הדרכים
הידועות מראש. או שיכול היה להיות לו סוף אחר, זה של
הסיפור השמיני.
בהתחלה לא ידענו מה יקרה. הכול הסתכם בבחירות
שעשינו ובדרכים השונות שהלכנו בהן אל הגורל שלנו.
בסופו של דבר הכול קרה כפי שקרה בגלל מלי, בגלל
שמנדריק ובגללי.

מכובד דווקא להתחלה 231 מילים.
אשמח שתצביעו ותגיבו אם תרצו המשך.