21/02/18
פחדתי מזה עוד לפני שעשיתי את המעשה. הייתה לי הרגשה שאלה יהיו ההשלכות, אבל למרות הכל, זה לא מכאיב פחות. זה עדיין מכאיב. מכאיב לחשוב שהיא חושבת שהמצב הירוד שלו כולו באשמתי ובאשמת האנוכיות שלי, שמעשיי היו חסרי הצדקה, שלדעתה לא הייתי צריכה לעשות דבר. להמשיך לשקר, להעמיד פנים עד שהפנים יכאבו מרוב חיוכים, להתנהג כאילו הכל כרגיל, כאילו כלום לא השתנה, כשבעצם כלום כבר לא אותו הדבר. אני לא אותו הדבר. אני שונאת לשקר, בפרט כשיש ברירה אחרת. מעולם לא רציתי לפגוע בו - זו בדיוק הסיבה שעשיתי מה שעשיתי - אבל מסתבר שהיא לא מכירה אותי מספיק, או מכירה אותי אחרת, כי איכשהו נוח לה להאמין שאני רעה ולהאשים אותי בהכל ולומר שפגעתי בו קשות ושיכולתי לעשות את זה באופן נחמד יותר - אז בואי וספרי לי, איך לעזאזל את חושבת שעשיתי את זה? למה נראה לך שלא עשיתי את זה באופן העדין והידידותי ביותר שהצלחתי להעלות על שפתיי?
ובכלל, מאין לך שעשיתי את זה בצורה רעה? היית שם? האם את עמדת מולי כשדיברתי אליו, במסווה דמותו? נו, באמת. עשי לי טובה. שתינו יודעות שזו לא האמת.
משגע אותי שאת חושבת שהייתי מסוגלת לעשות משהו בכוונה לפגוע בו, סתם מתוך זדון או רשע טהור. אני יודעת שלא הכרנו יותר מדי או הרבה זמן, אבל בחייך. זה לא נחמד או הוגן או בסדר לשפוט אותי בלי בכלל לנסות לשמוע את הצד שלי.
חשבתי שאנחנו אמורות להיות חברות.
YOU ARE READING
קול הדממה
Non-Fictionקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
