סאמר, ליאו, וכאב אינסופי

1

״קוראים לי סאמר ואני שונאת את הקיץ.״ זה היה המשפט הראשון שאמרה לי.
היינו בני עשר, ביום הראשון של כיתה ה', ולמרות שלא עברתי בית ספר, הייתי פקעת עצבים.
״היי סאמר ששונאת את הקיץ! אני ליאו, ואני סתם ליאו.״
״נעים להכיר אותך, ליאו-סתם.״ היא חייכה, והיה ברור שהכינוי הזה עומד להדבק אליי לנצח. ״למרות שאני בטוחה שאתה לא סתם, ליאו-סתם.״ היא קימטה את מצחה, שתקה כמה שניות.
ומפה לשם, סאמר ישבה לידי כל היום, למרות שלי היו את החברים שלי ושהיא יכלה להתחבר עם כל אחד אם רק רצתה. בשיעורים, היא הייתה לוחשת לי הערות משעשעות או כותבת אותן בפינת המחברת שלה בכתב קטן ומסודר.
עד סוף היום, כולם כבר היו חברים של סאמר ששונאת את הקיץ, עם השיער הבלונדיני, העיניים הירוקות, הנמשים והחיוך הרחב, פשוט כי היא הייתה מסוג הילדים שמתחבבים על כולם.
כולם נפרדו ממנה לשלום, פשוט כי היא הייתה היא, ובדרך בלתי מוסברת הצליחה להתחבב על כולנו-גם על הילדים שבכיתה ד׳ היו נוהגים לרוץ לקצה השני של הכיתה בכל פעם שהתקרבה אליהם בת. מביך להודות, אבל הייתי חלק מהם.
״אתה הולך הביתה ברגל?״ הקול שלה הקפיץ אותי, והיא כנראה שמה לב, כי ציחקקה ומלמלה ״סליחה.״
הנהנתי לאישור. ״למה?״
״סתם.״ היא ענתה. ״אתה לא מפחד? ללכת לבד, אני מתכוונת.״
באותה תקופה, השאלה הזו הצחיקה אותי. למה שמישהו יפחד ללכת לבד? עשיתי את זה גם שנה שעברה, ככה שהכרתי את הדרך באופן מושלם.
כשהנדתי את ראשי לשלילה, היא אמרה ״אה,״ סתמי, ואז שאלה ״אני יכולה לבוא?״
״בטח, למה לא?״ אני זוכר שעניתי, והיא חייכה בהקלה מסויימת כשהצטרפה אליי להליכה לכיוון הבית שלי.
במשך רבע שעה, סאמר דיברה ואני שתקתי. היא דיברה על כל דבר-בית הספר הישן שלה, החברים שלה, שלושת האחים הגדולים שלה, אחיה הקטן ואינספור דברים שאני לא זוכר. מדי פעם אמרתי כמה מילים, הינהנתי או חייכתי בנימוס.
״פה אני גרה.״ היא אמרה והצביעה על איזו פנייה. ״עברנו לכאן לפני שבוע. אני מזהה את הרחוב.״
״אז את הולכת?״ שאלתי, והיא הנהנה. ״כנראה שכדאי.״ עמדנו כמה שניות בשקט, ואז אמרתי ״להתראות.״
היא חייכה והושיטה את ידה ללחיצה. ״רגע, ליאו-סתם, אפשר לשאול אותך משהו?״
״ממש עכשיו שאלת.״ באותה תקופה חשבתי שזו בדיחה נורא מצחיקה.
״רציני, ליאו-סתם. אל תהיה אידיוט.״ היא גלגלה עיניים, ולחצתי את ידה כדי להראות רצינות.
״תמיד רציתי תאום. אתה מוכן להיות התאום הזמני שלי? עד שאמצא תאום אמיתי.״
אני זוכר שבתגובה משכתי בכתפיי ועניתי ״למה לא?״ וסאמר חייכה את החיוך הכי גדול שיכלה ואמרה ״אז להתראות מחר!״ בטון מאושר עד כאב.
-☽-
אז היי לכל האנשים שקוראים את זה! אני ג׳וי הידועה גם כילדה שמשתמשת בשם עט כי היא לחוצה שאנשים שהיא מכירה ימצאו אותה ויגלו שהיא היא, פשוט כי, מביך.
הספר הזה, סאמר ליאו וכאב אינסופי, זה ספר שאני עובדת עליו כבר שנה בערך. יהיו פה דברים מאד ישנים, דברים מאד ישנים שעברו שכתוב ודברים חדשים!
בגלל שהספר הוא בעצם ״אוסף הזכרונות״ של ליאו, הדברים פה לא יהיו מסודרים בסדר כרונולוגי-ככה שבמהלך הקריאה מערכת היחסים שלהם תקפוץ קדימה ואחורה, אבל כמובן שאדאג שזה לא יהיה מבלבל מדי, ושיהיה אפשרי לעקוב.
מאותה סיבה, יהיו פרקים קצרים וארוכים.
מאד אשמח אם תגיבו את דעתכם, תצביעו וכו׳!3: