"הקלות בלהגיד דברים, היא זו שתהרוג את כולנו"
פרק 16- כנס י״ב
אני יושבת במכונית של אבי, רגלי נשענות על המושב המרופד, ידי חובקות את רגלי המקופלות ואני בוהה באוויר. אבי החנה את המכונית מול השער הירוק של בית הספר הזה. מעולם לא הייתי בו לפני, חלק מהטיפול שההורים שלי מכריחים אותי לעבור הוא גם מעבר של בית ספר, כדי שאכיר אנשים חדשים, שאשתחרר מהסטיגמות שנוצרו לי שם.
הוא מתופף מעט על ההגה, כאילו רומז לי מעט שאתחיל להתקדם אך מפחד להשמיע את קולו.
״כדאי שנחזור הביתה אבא" אני חושבת שאני לוחשת, אבל קולי יצא חזק משחשבתי. הוא מפנה את ראשו אלי.
"אני לא חושב אלה". הוא מתרומם מעט מכסאו, מנסה לרמוז לי לעשות כמוהו בכך. אבל אני לא זזה, כאילו לא מבינה את רמזיו.
"הכנס לא ארוך אלה, בעוד שעתיים- שלוש אבוא לקחת אותך, אני מבטיח שאני זמין, תתקשרי שתרגישי צורך, אבל תנסי." הוא אומר ומעביר הילוך, מרמז שוב.
התנהגותו החסרת סבלנות מעצבנת אותי, ואני יוצאת מהרכב בציקצוק לשוני, טורקת מאחורי את הדלת ומתחילה להגביר את קצב הליכתי. אני שומעת את מנוע המכונית מאחורי מתחמם ואת גלגלי הרכב על הכביש. אני מסתובבת בבהלה אחורה כשאני קולטת מה עוללתי, אין לי כעת אפשרות לחזור הביתה, אני צריכה להשאר פה.
אני מתחילה להתקדם עם זרם התלמידים לתוך בית הספר דרך השער הירוק הגדול שניצב בכניסה. הם עושים המון רעש, חבורת בנות מלפני צורחת ומכאיבה לי באוזני, אני מעוותת את פני מעט. אחד הבנים לצידי קופץ על חברו, אחד מאחורי אומר "..זיינתי אותה, אני נשבע לכם, היא אמרה לי לא לספר אבל לא יכולתי לעמוד בזה..."
ואני מרגישה את המחנק בגרון, אני לא מצליחה להתקדם, אני מתיישבת על ספסל בשביל הראשי של בית הספר ומנסה להחדיר אוויר לריאות. איזה רעיון מטופש, להעביר אותי לבית הספר הזה, אני צריכה להשאר בבית, במיטה, לנצח.
לפתע הופיעה מולי נערה, לבושה שמלה תכולה ועל פניה חיוך נעים. שיערה מגיעה על מותניה, הוא חלק ומתנופף ברוח הנעימה והחמה של אוגוסט.
"הכל בסדר?" היא שואלת אותי בנועם. היא מסיתה את שיערה הבהיר והמהפנט אל מאחורי האפרכסת ושוב מחייכת חיוך עדין.
"בטח" אני משקרת בקלילות. מנסה להרחיק אותה בכך שאשדר שאין שום בעיה. היא משתהה לרגע, חושבת עם עצמה על מה הצעד הבא שלה.
"זה בסדר אם אתיישב?" ואני לא יודעת מה יש בי שגרם לי להגיד לה כן, אבל הדבר הבא שקרה היה שהיא התיישבה לידי, ואמרה "אני שונאת כנסים," עצרה לרגע ותיקנה את עצמה, ״לא. אני שונאת את השכבה שלי"
YOU ARE READING
לקרוס - collapse
Teen Fictionאיך אפשר לנשום כשאתה טובע? אלה מיירון היא בסך הכל בת 17 כאשר חייה קורסים לחור שחור שהיא לא סבורה שניתן לצאת ממנו. העולם שלה נהרס והשאיר אחריו רסיסים קטנים שחוזרים לעולם החדש שאותו נאכפת לחיות. הוריה מאלצים אותה לעבור מסגרת, לבית ספר חדש, ולטיפו...
