"תודה שון" אמרתי כשהוא חנה מחוץ לבית שלי "באמת שאין לי מילים להסביר כמה שאני..." הוא קטע אותי כשהוא ריסק את השפתיים שלו על שלי, "בלי דיבורים" הוא אמר ויכולתי להרגיש את החיוך שלו צמוד לפנים שלי, "ברצינות שון" התנתקתי ממנו והסתכלתי לו בעיניים, "תודה". נשארנו כמה רגעים ככה, באוטו, מסתכלים אחד על השנייה. העיניים האלו גורמות לך לשכוח את כל הבעיות שיש לך, כל שנייה שעוברת מרגישה כמו נצח, הן שואבות אותך אליו, זה הרגשה שאי אפשר להסביר.
"מחר בשש" הוא אמר משום מקום, "תוד..." התחלתי להגיד כשיצאתי מהאוטו, "ביייי" הוא קטע אותי עם חיוך, "לילה טוב" חייכתי בחזרה. אני חייבת להפסיק להגיד את זה.
נשכבתי על המיטה והתחלתי להריץ בראש את כלהיום הזה מההתחלה. אני עושה בכלל את המעשה הנכון כשהסכמתי לבוא עם שון להופעה הבאה שלו? אני מתכוונת ש... נכון שהוא - שון מנדס- ומי לא הייתה רוצה להצטרף אליו להופעה. אבל בכל זאת, אני לא מכירה אותו בכלל, טוב זה לא כאילו שאנחנו עומדים לעשות סקס, זה רק הופעה... אבל עדיין אני מרגישה כאילו, לא יודעת, אני לא ארגיש שייכת ואני אהיה ה" מעריצה הזאת" שמרגישה כמו נטל... ועם המחשבות האלו נרדמתי.
השעון מעורר צלצל, בדקתי את השעה בטלפון, "05:40, שיט" קפצתי מהמיטה בלחץ ורצתי למקלחת, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים וסידרתי את השיער לפזור. הלכתי לארון ובהיתי בו דקה שלמה שהרגישה כמו נצח, "יופי אין לי מה ללבוש" אמרתי ובהיתי בארון עוד חצי דקה. הוצאתי לבסוף חולצה לבנה פשוטה, ג'ינס שחור עם קרעים ונעליי נייקי שחורות, מרחתי מסקרה והלכתי לסלון.
"בוקר טוב יובלי, נסעתי לבקר את סבא בבית חולים, אני אחזור מאוחר היום. השארתי לך כסף על השיש לאוכל, מקווה שנהנית אתמול. אוהבת, אמא." קראתי את הפתק שהיה על השיש. לקחתי עט וכתבתי בהמשך הדף, "היי אמא, נסעתי ללונדון, זה סיפור ארוך ואני מבטיחה שאני אספר לך כשאחזור מחר, לקחתי את הכסף. תמסרי לסבא שאני אוהבת אותו ושירגיש טוב, אוהבת"
"מה שכחתי?" דיברתי אל עצמי, "תיק!". השעה כבר שש והם אמורים לבוא כל רגע, רצתי אל החדר שלי וזרקתי את הדברים הראשונים שראיתי, חולצה לבנה שהייתה על המיטה, מטען נייד, קרם פנים, מסקרה וארנק שאני בספק שיש בו משהו, חיפשתי את האזניות שלי, אני לוקחת אותם לכל מקום, אבל צפצוף של אוטובוס הקפיץ אותי. הם כאן.
לקחתי את התיק ואת הטלפון, נעלתי את הבית והתקדמתי אל האוטובוס השחור שהייה מחוץ לבית. הדלת נפתחה ושון יצא ממנה, כל צעד שאני מתקדמת לשם הבטן שלי מתהפכת קצת יותר. "בוקר טוב" הוא אמר עם חיוך, "עכשיו זה בוקר טוב" אמרתי ונתתי לו חיבוק.
הוא עלה לאוטובוס ואני אחריו. "היי" חייכתי לנהג, בוקר טוב" הוא חייך בחזרה. שון עשה לי סיור באוטובוס ובכל הזמן הזה אני עדיין מנסה לעקל שאני כאן. זה ממש מוזר , אני שומעת את השירים שלו ומעריצה אותו כבר שלושה שנים, אני מסתכלת על סרטונים ותמונות שלו ופתאום להיות איתו במציאות ולדבר איתו, זה פשוט מרגיש שאני בחלום ואני לא רוצה שהוא יסתיים.
YOU ARE READING
long short story ~ Shawn Mendes
Short Storyאני כותבת סיפורים די קצרים, בעלי 4-10 פרקים, אבל זה תלוי בי, אם הסיפור לא זורם לי או שאני מתחילה אחד חדש וזה תלוי גם בכן, אם אתן רוצות שאני אמשיך או אסיים סיפור אז תגידו לי מה אתן חושבות.
