"One brick at a time we watched it fall,
I'm broken here tonight and darling, no one else can fix me only you"
פרק 17- אני בסדר
הסתכלתי על הבגדים שנחו על גופי, לא דומים למה שאני הולכת ביום יום. על רגלי נחו מכנסי ג׳ינס צמודים יותר מהרגיל, הם היו בהירים, דבר שגם היה שונה מצבעי בגדי. הסתובבתי לאחור, בחנתי את ישבני, במכנס כזה הייתה מתלבשת עד לפני 4 חודשים. אבל הסיבה שאני מסרבת ללבוש אותו היא כי הוא פשוט מחמיא לי.
הייתי מסתובבת עם כאלה בכל מקום, בבית הספר, ברחוב, במסיבות.. הבנתי עם הזמן שאולי הם הסיבה לכל מה שקרה עם עומר..
אנשים היו בוחנים את ישבני, כאילו הייתי צעצוע, או בובת פלסטיק. הרגשתי זולה בבגדים האלו, הרגשתי אשמה.
מבטי זז אל עבר הכיסא שהונח לצד המראה בחדר ההלבשה, בגדי ארוכים, כהים, גדולים עלי בכמה מידות.
הבנתי שהחלק הזה בי לא חשוב יותר, החלק הזה לא קיים בי יותר, הרצון להיות יפה, להיות חלק מהנורמה. אני לא נורמלית, אז למה שאנסה להיות? הרי אכשל.
עדיין לא נרגעתי מהתנהגותו של בן, והסיפור ביני לבין אדם שקרה לפני לא מעט זמן. ההתחלה הרעה ביותר שיכלתי לדמיין לעצמי. לעמוד מול כל השכבה שלי, שמעולם לא הכירה אותי קודם וזה הוא הרושם הראשוני שלהם, לעמוד מול כל הסגל, לעמוד מול כל חבריו של אדם, והכי גרוע, לעמוד מול אדם, בעיניים דומעות, להשפיל אותו מול השכבה שלו- ולהיות מושפלת מולם בחזרה.
עם כמה שאני שונאת את בן, זה הגיע לי. אני יודעת את זה. הוא צודק- אני לא צריכה להיות בחייו של אדם, סטרתי לו בפומבי, הבכתי אותו ברבים. אני לא התכוונתי, האינסטינקטים המהירים שלי פעלו מבלי לשאול אותי בכלל. אף אחד לא נוגע בי, בטח שלא תופס אותי ככה, בחוזקה, מבלי שצפיתי זאת.
לא רציתי לבלות את השעות הבאות בחברת חברותיו של אדם, גם לא הבנתי את האינטרס שלהן, הן לא כועסות עלי כמו בן?
אולי הן כן, והן מנסות לפגוע בי?
״אלה תראי את הג׳ינס שאת מודדת!״ אלינור קראה לי מחוץ לתא.
לא רציתי שיראו אותי כך, שונה מאיך שאני רגילה לראות את עצמי.
״לא, לא, אני חושבת שזה לא המידה שלי..״ אני נשמעת לא אמינה, אבל זה מה שיוצא לי מהפה.
״קדימה, תראי לנו לפחות״ עכשיו לי היא זו שמדרבנת אותי. אני מסיתה את הוילון הירוק ושומעת אותן ממלמלות- ״וואו...״
לחיי נצבעו ורוד קל, וכשראיתי את זה במראה שמולי נסיתי להסתיר זאת בעזרת שיערי הארוך.
״ עכשיו אני מבינה למה אדם לא מפסיק לדבר עליה..״ שירה צוחקת. היא זורקת לי גופית פסים, ״קחי אלה, מצאתי את זה, כחול מתאים לך מאוד לעיניים, את צריכה ללכת יותר עם כחול, תנסי אותה״ היא מחייכת אלי.
״תודה״ אני ממלמלת במבוכה.
ועם כמה שלא הייתי רוצה להיות כאן, שמחתי לשמוע את התגובות שלהן...
הופתעתי כאשר הסכמתי להצעתן ללכת לקניות, אני בקושי הולכת עם טל, שאותה אני מאוד אוהבת. אבל ידעתי מה יקרה אם אסרב להן, אני אתקע לבד ברחוב עד שאקרא לאבא שלי לבוא לאסוף אותי, ואז הוא ישאל איך היה, ואני אתחיל לבכות.
זה לא הפתרון האידיאלי, זה ההפך ממה שהייתי רוצה כרגע, אבל אני יודעת שאין לי ברירה. ואולי זאת תהיה הזדמנות מצויינת להתנצל שוב בפניהן ולבקש מהן להעביר את זה לאדם.
״אלה, את הילדה שמתלבשת הכי לאט שהכרתי!! כולה גופיה!" שירה צועקת ואלינור צוחקת בעקבותיה.
אני יוצאת מתוך התא בשנית, והשילוב של הגופיה והג׳ינס הצמוד הוא שילוב שלא חשבתי שאלבש שוב.
התגובות שלהן גרמו לי להרגיש יפה לרגע, אבל באותו רגע נכנסה לחנות נערה אחרת, עם גבר לצידה, היא החלה לחפש דברים למדוד בזמן שמבטו נחת עלי, הוא בחן אותי בעיניו. והמבט שלו גרם לתחושת בחילה בפי.
״את חייבת לקחת אלה!״ אלינור אומרת. ואני מנסה לחייך באופן הכי אמין שאני יכולה, אבל כבר לא מצליחה, ויוצא לי חיוך עקום.
״כן תיפתרי מהבגדים הכבדים שלך, יש לך גוף הורס!! צריך לדעת להיות גאה במה שאלוהים חילק לך״ שירה קרצה לי, והיא ואלינור הלכו אל הקופות, לשלם על הפריטים שהן לקחו.
נכנסתי את התא וסגרתי את הוילון, התיישבתי על הכיסא שעליו מונחים בגדי. ונסעתי להסדיר את נשימתי. הבחור הזה הצליח להלחיץ אותי מעט...
״אלה הכל בסדר?״ לי שאלה מבעד לוילון. ניסיתי להוציא קול, להרגיע אותה, לא לעשות שוב סצנה מולם. אבל לא יכלתי, הרגשתי כאילו אם אוציא מילה מפי אתחיל לבכות. פחדתי להכנס להתקף מולן.
ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל שום דבר לא עזר.
הדרך בה הוא הסתכל עלי הייתה נוראית, גרם לי להרגיש זולה שוב ברגע, עיניו הרעבתניות, חיוכו הערמומי, הכל ביחד הלחיץ אותי, זרק אותי אחורה בזמן.
לי נכנסה אל התא, מעט הופתעה לראות את החוסר אונים בו הייתי שרויה, אבל התעשטה על עצמה במהרה. ״אלה הכל בסדר, הכל בסדר, את לא לבד, אני פה, ושירה פה ואלינור פה״
עצמתי עינים וניסיתי להקשיב לקולה, כי כעת, לא הצלחתי להקשיב לכלום חוץ מזה. היא התיישבה מולי, מנסה להיראות מבינה במה שהיא עושה.
״אלה, דיברתי עם אדם בטלפון, הוא לא כועס עלייך בכלל, הוא רק דואג לך״
לפתע, משהו בי נרגע, משהו קטן, אבל הוא הצליח להרגיע את המערכות בצורה הכי בסיסית שיש. כאילו היא ידעה שלהעלות אותו בראשי יעזור.
״הוא שאל עלייך, אם את בסדר, ואם את נהנית, והאם אנחנו שומרות עלייך״ לי הצליחה להרגיע אותי עוד יותר.
״אני רוצה לרשום לו שכן, את בסדר ואנחנו שומרות עלייך.״ היא אומרת בנועם.
״תגידי לו שכן, שאני בסדר״ אני אומרת בשקט, וכעת פעימות ליבי חזרו לקצב אחיד. מה שעזר לי לנשום בקלות יותר, הרגשתי הרבה יותר טוב.
״לי, תודה רבה״ אני לוחשת. ״אין על מה״ היא לוחשת בחזרה.
״סליחה שהיית צריכה לראות אותי ככה,״ אני שוב לוחשת. ״הכל בסדר״ היא מחייכת.
ואנחנו יוצאות מהתא, חזרתי לבגדי, לא קניתי את הבגדים מהחנות, הבטחתי לבנות שאקנה בפעם אחרת.
בדרכי ביציאה מן החנות עברתי ליד הבחורה והבחור שאיתה, שבחן אותי, כשהוא היה במרחק נגיעה ממני, נתקעתי בכתפו והוא מעד מעט. כשהסתובבתי לאחור ראיתי ששאר הבנות עשו זאת בעקבותי.
ולרגע, הרגשתי שייכת, ושמחה. הן הצחיקו אותי, כאשר שירה האחרונה שיצאה מהחנות צחקה ואמרה ״זה היה ממש כיף!! עכשיו מישהיא מוכנה להסביר לי למה נתקענו בו ככה?״
וגל של צחוק, אפילו שלי, בעקבותיה.
*^*^*^
רציתי להתנצל על כך שלא עדכנתי את הסיפור כל כך הרבה זמן, מאז תחילת החופש לא היה לי יום חופשי אחד, אוהבת המון!!
בבקשה להגיב ולהצביע!!! ❤️
YOU ARE READING
לקרוס - collapse
Novela Juvenilאיך אפשר לנשום כשאתה טובע? אלה מיירון היא בסך הכל בת 17 כאשר חייה קורסים לחור שחור שהיא לא סבורה שניתן לצאת ממנו. העולם שלה נהרס והשאיר אחריו רסיסים קטנים שחוזרים לעולם החדש שאותו נאכפת לחיות. הוריה מאלצים אותה לעבור מסגרת, לבית ספר חדש, ולטיפו...
