נקודת מבט סקאר:
"את חלק ממשפחת בראון, אז את גם בעסק הזה גם אם תרצי וגם לא!" אבא שלי סטר בחוזקה לפניי והשפלתי את פניי.
"בעוד שבוע אני אחגוג יום הולדת ארבע עשרה, אני לא יכולה להרוג אנשים רק כי שם המשפחה שלי זה בראון!" אמרתי מרימה את ראשי וצועקת עם דמעות.
"אנחנו המשפחה כמעט הכי חזקה בעולם התחתון, ואת ממש לא הולכת להרוס את זה!
אז עכשיו תבחרי סוג של נחש ואם לא אני אבחר בשבילך והוא יהיה על כל הגוף שלך!" אבי צעק עליי מסובב את פניי אל עבר סרטוטי הנחשים שכל אחד נראה מפחיד יותר מהשני.
הצבעתי על האחד שנראה הכי נורמאלי.
'"הקוברה, בחירה טובה." אבא שלי פנה אליי עם חיוך זחוח.
"תקעקע לה את הקוברה על החלק העליון של יד שמאל." אבא שלי נבח על המקעקע המשפחתי.
"עכשיו את רשמית חלק מהמשפחה." אבא שלי אמר וצחק עליי ויצא מהחדר.
~~~~~~
קמתי בצעקה ראיתי שאני בחדרי ומהר הדלקתי את האור.
ראיתי את קעקוע הקוברה שלי שרשום עליו 'תבטח בי' איזו אירוניה.
עבר שבוע מאז התקף החרדה שהיה לי ומאותו יום השתנתי לרעה. אני לא אותו הדבר.
גם החלומות מפעם חזרו לי וגם התקפי האסתמה.
כל לילה אני קמה מחלום שכולי שטופת זיעה.
אני פשוט יוצאת מדעתי.
ירדתי מהר לחדר האימונים שהיה שלי ושל כריסטיאן והתחלתי להכות בלי סוף את שק האיגרוף הראשון שראיתי.
הסמל של משפחת בראון הוא נחשים.
בגלל זה כל התיק האישי שלי ריק. אני לא רוצה שום קשר למשפחה הזאת.
אמא שלי נרצחה שהייתי בת עשר בידיי אויבים של אבא שלי.
זה מה ששבר את המשפחה שלי.
אני מאוד דומה לאמא שלי, אבא שלי אהב מאוד את אמא שלי, היא הייתה האהבה הכי גדולה של חייו, והוא היה מתעלל בי כי הייתי דומה.
הוא התעצבן שאני זו לא היא.
היא הייתה הדבר הכי טוב שהעולם יכל להציע, היא הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם.
ואז היא נרצחה.
נשבעתי שאני אנקום באיש שלקח ממני את הדבר הכי חשוב לי בעולם. אמא שלי.
ההתקפים שלי התחילו בגיל אחד עשרה, הייתי כל הזמן בחרדה, כל יום היו מרביצים לי, מתעללים בי ומצליפים בי.
בגיל שלוש עשרה אחים שלי הגדולים היו משועממים אז הם לקחו סכין מהמטבח ועלה להם רעיון.
לחתוך אותי לשניים.
אולי זה נשמע מצחיק אבל זה לא. הם חתכו אותי מהצוואר על לגבי התחתון.
למזלי העוזרת בית ראתה אותי כשגססתי ודיממתי, אך לא פנתה למשטרה כי גם היא פחדה מהמשפחה שלי.
וזו הסיבה למה אני אף פעם לא מסתובבת עם חולצות בטן ומעדיפה חולצות ארוכות.
כי על גבי יש צלקת ארוכה מאוד שמשתרכת לכל עמוד השדרה שלי וגם המון צלקות חתכים שאבא שלי היה חותך אותי וגם צלקות של הצלפות שהיו על כל גבי.
כולי צלקות. איזו אירוניה, זה גם השם שלי. Scar.
הרגשתי סחרחורת ואת הקושי לנשום שוב מגיע וישר רצתי לשידה שנמצאת בחדר האימונים ולקחתי את המשאף שלי.
בכל פינה בבית שמתי משאפים.
התחלתי לבכות כמו מטורפת והוצאתי ביד רועדת את האקדח מן המגירה ורוקנתי את כל המחסנית על שק האגרוף.
פחות מדקה ראיתי את ליזה בוהה בשק האיגרוף המחורר.
"סליחה שהערתי אותך, שוב לא הצלחתי לחזור לישון." אמרתי באדישות זורקת את האקדח הריק אל הקיר בשעמום.
"זה שק האיגרוף הרביעי שאת מחוררת השבוע, את כל לילה ישנה רק שעה אחת וכל שאר הלילה את מבלה פה מרביצה ויורה בשקי האגרוף המסכנים.
מה יהיה סקאר? אני רוצה את החברה היחידה שלי בחזרה." ליזה אמרה יושבת לידי על הרצפה.
היא צודקת, זה לא מגיע לה כל החרא הזה. היא ראויה לטוב יותר. משהו שאני בחיים לא אוכל להרשות לעצמי.
"אני לא יכולה יותר!" צעקתי דופקת את ראשי בקיר והדמעות התחילו שוב לנזול.
"אני רוצה שזה ייפסק כבר! ההתקפים, החלומות, כל הצלקות האלה, הכל!" צעקתי בוכה.
הייתה שתיקה די ארוכה שכללה יבבות מצידי והתנשמויות כבדות מצד ליזה.
"תראי לי את הצלקות שלך." ליזה אמרה בשקט.
הנהנתי לעברה והורדתי את הגופייה שלי.
שמעתי את ההשתנקויות שלה ועכשיו הבנתי.
היא הבן אדם היחיד שיודע על הצלקות שלי וראה אותן.
אפילו כריס לא ידע עליהן.
"את הבן אדם הכי אמיץ שאני מכירה ואני תמיד אהיה שם בשבילך סקאר, אוהבת אותך." ליזה אמרה וחיבקתי אותה הכי חזק שאני יכולה.
היא בידיוק כמו אח שלה.
אני ממש אוהבת את הפרק הזהההה♡♡♡
אני רצינית שבכיתי שכתבתי את הפרק.
טוב תקשיבו החלטתי לעשות מטרות, סליחה☆
20 הצבעות, 15 תגובות.
אוהבת מקווה שאהבתן💗
YOU ARE READING
𝚃𝚑𝚎 𝙲𝚘𝚋𝚛𝚊
حركة (أكشن)☆הושלם☆ מקום #1 במתח בתאריך- 14.11.18, 20.4.20 מקום #1 באהבה בתאריך- 7.4.19 מקום #1 באקשן בתאריך- 16.4.19, 12.03.20 "תיכנסי למועדון כאילו את סתם רוצה לדפוק את הראש ולא להרוג אף אחד, אוקיי?" אני אשתדל.
