אני יודעת שלא העיליתי הרבה זמן מצטערת:( אבל באמת שניסיתי לעשות הפעם פרק נורמלי כדי לפצות על כך.. אז תהנו ותגידו מה אתם חושבים :)
****************************************
הבטתי בזאיין בבלבול וחיכיתי שיענה על השאלה "למה הארי התכוון?" שאלתי אותו בשקט, הקול שלי רועד.
כשראיתי אותו פותח את הפה וכין את עצמו לשאלה הרגשתי את הלב שלי מחיר פעימה, אבל הדבר הכי מוזר זה שקיוויתי שהוא יגיד את מה שאני חושבת שהוא יגיד, שהוא יודה במשהו שאני מנסה להפטר ממנו כבר הרבה זמן.
"אני לא כל כך בטוח" זאיין מלמל ושפשף את העורף שלו בלחץ. הגוף שלי נפל אל הספה מאחורי באכזבה ונאנחתי "אוקיי" אמרתי בשקט ושידלתי את הקול שיישמע כמה שיותר קר, היינו באותו מצב מביך במשך כה דקות עד שזאיין פשוט הסתובב ועלה במהירות אל הקומה למעלה.
אני מאוכזבת מהתשובה שלו? מה זה משנה לי מה הוא חושב עליי? הוא לא חושב עליי כמו שאני חושבת עליו זה בטוח, אני יכולה לראות את זה. הוא לא רואה אותי כמו שאני רואה אותו. הוא לא יאהב אותי כמו שאני אוהבת אותו.
נק' מבט זאיין:
עליתי במהירות אל הקומה למעלה וחיכיתי אל ברגע הזה שאני אצעק על הארי "מה לעזאזל??" צעקתי אליו בעצבים אחרי שסגרתי מאחורי את הדלת "בבקשה" הוא אמר בפשטות והחזיר את המבט שלו אל המחשב שהיה מולו "על מה בבקשה?" שאלתי אותו כשכעס ובלבול מציפים אותי "אמרת לה מה אתה מרגיש נכון?" הוא שאל מבלי להרים את המבט "אז זהו בבקשה" הוא סיים והעיף בי מבט מחויך "לא אמרתי לה כלום! מה שאני אגיד לה אם אני לא חושב עלייה?" שאלתי אותו בקול קשה והוא סוף סוף הרים אליי את המבט מופתע "לא אמרת לה??" הוא שאל והניח את המחשב בצד "מה יש לי להגיד לה?" שאלתי אותו בשקט והוא גלגל עיניים "נו באמת זאיין אל תנסה לעבוד עליי אפילו, זה בולט שאתה מאוהב בה" הוא אמר ושמץ של זלזול בקולו "אני לא מאוהב בה" אמרתי אליו בהתגוננות "בסדר" הוא אמר בזלזול ברור וגלגל עיניים "אני לא מאוהב בה! אני שונא אותה" אמרתי בשקט "אז למה הקול שלך רועד??" הארי שאל והרים לכיווני גבה "הקול שלי לא רעד" אמרתי אליו והארי גיחך "אתה אפילו לא שם לב, זה מדהים" הוא מלמל לעצמו וגלגלתי עיניים "טוב זה לא מתקדם לשום מקום, אני הולך מפה" אמרתי אליו בעצבים ויצאתי מהחדר "אם זה לא היה נכון לא היית מתעצבן!" הארי צעק אחריי ונאנחתי בתסכול. אני לא מרגיש אליה כ.ל.ו.ם. למה הוא מציק? "מה שתגיד" צעקתי אליו בחזרה וירדתי למטה בשביל למצוא את ג'ייד יושבת במטבח ומשחקת עם הידיים שלה "הכל בסדר?" שאלתי אותה בשקט ונעמדתי מולה. היא הרימה את הראש שלה במהירות, כנראה מופתעת מהקול שלי, ואילצה חיוך לעברי "כן אני סתם חושבת" היא מלמלה בשקט והשפילה ת המבט שלה שוב "על מה?" שאלתי אותה בשקט והתיישבי על הכיסא מולה, לוקח את ההזדמנות לסרוק אותה במבטי. רק כשאני מאמץ את כל החושים שיש לי בגוף ומנסה לאתר דבר אחד רע אצלה אני יכול לראות את הדבר היחידי שרע אצלה, החוסר ביטחון, וכנראה גם הפחד שיש בה "על כלום" היא מלמלה אליי בשקט והוציאה אותי מהמחשבות ששקעתי בהם "הכל בסדר?" שאלתי אותה שוב ונייתי להושיט לעברה את היד שלי ולתפוס את היד שלה אבל היא הזיזה את היד שלה ממרחק הנגיעה שלי וגרמה לי להיאנח "אני יכולה להיות לבד?" היא שאלה אותי בשקט והביטה בי במבט מתחנן ונוצץ מדמעות, הבטתי בה בבלבול והנהנתי בשקט "אם את רוצה לדבר תקראי לי אוקיי?" אמרתי אליה ולפני שהיא החזירה אליי הנהון קטן לא יצאתי מהמטבח.
התיישבתי בסלון והקשבתי במשך כמה דקות והקשבתי לג'ייד מלמלת לעצמה דברים ובוכה בשקט, רציתי לקום מהמקום ולחבק אותה, להרגיע אותה ולהבין מה לא בדר. אבל מהצד השני רציתי ללכת משם ולהפסיק להקשיב לה בוכה. כשכבר אזרתי מספיק אומץ וקמתי מהמקום שלי על הספה הדלת של המטבח נפתחה וג'ייד יצאה מהמטבח בסערה ורצה אל כיוון השירותים, הבטתי בה בבלבול כשהיא התעלמה ממני ואפילו לא הביטה בי
נק' מבט ג'ייד:
אחרי כמה דקות של בכי, שאני אפילו לא יודעת למה בכיתי זה פשוט קרה, הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת ואת הגרון שלי שורף. ניסיתי לשתות מים עבר לדמעות אבל ברגע שבלעתי את המים הרגשתי את הכל עולה בחזרה ללמעלה. שמתי יד על הפה ורצתי אל השירותים, מתעלמת מזאיין שהביט בבלבול. פתחתי את דלת השירותים ורצתי אל כיוון האסלה לפני ששחררתי תוכה את כל מה שאכלתי ביומיים האחרונים. הרגשתי יד תופסת לי את השיער ושמעתי את זאיין נאנח בעצבים "מה הספקת לאכול כבר??" הוא שאל בעצבים ושפשף לי את הגב בעדינות בתור נחמה "סילחה באמת-" התחלתי להגיד אבל גל הקאה שטף אותי והסטתי את הפני אל האסלה, שמעתי את זאיין מוציא קולות גועל, שעיצבנו אותי וגרמו לי לנסות צאת מהאחיזה שו "סליחה באמת שאני לא מרגישה טוב, עכשיו לך אני לא צריכה יותר את העזרה שלך" אמרתי בעצבים וניגבתי את הפה עם נייר טואלט "באמת?" זאיין אמר בקול מזלזל והרים לכיווני גבה "כן" מלמלתי בעייפות ונשענתי על הקיר בתקווה להרגיע את הסחרחורת תקפה אותי "אז נראה אותך מנסה לקום" זאיין אמר בחיוך ציני ושחרר את האחיזה שלו ממני "בסדר" אמרתי בקול צרוד ועצבני וקמתי באיטיות מהרצפה, לפני שהספקתי לייצב את עצמי לגמרי הסחרחורת חזרה וגרמה לי למעוד וליפול קדימה "היי זהירות" זאיין אמר במהירות ותפ לי את הידיים מרים אותי לעמידה "קמתי מהר מידי" אמרתי במהירות, מנסה לתרץ בחוסר הצחלה ברורה "כן בגלל זה אני מחכה שתקומי כבר-" זאיין אמר בגיחוך והביט בשעון שאין לו על היד "חמש דקות? אולי יותר?" הוא אמר וגלגלתי עיניים "שתוק כבר אני בסך הכל לא מרגישה טוב" אמרתי בלחש ונשענתי על הדמות שתמכה בי "רואים את זה" זאיין אמר והרים אותי אליו "מה אתה עושה?" שאלתי בשקט, קצת מעוצבנת מזה שהרים אותי ולא נתן לי ללכת לבד "לוקח אותך לחדר לנוח, אני לא חושב שאת תצליחי ללכת" הוא אמר בפשטות ויצא מהשירותים אל כיוון המסדרון.
"זה לא החדר שלי" אמרתי בבלבול כשראיתי אותו נכנס אל החדר שלו "החדר שלי יותר קרוב" הוא אמר בפשטות והתעלם מהארי שעמד בפתח הדלת הסמוכה עם חיוך קטן על הפנים בזמן שהביט בנו בשקט "דבר ראשון, עברנו את החדר שלי ודבר שני, אני לא עד כדי כך כבדה" אמרתי בהתגוננות וזאיין גיחך והניח אותי בעדינות על המיטה שלו "פשוט תזרמי ולכי לישון" הוא אמר וזרק אליי את השמיכה שלו "אם היית ג'נטלמן אמיתי היית מכסה אותי, כנראה שאתה לא" אמרתי אליו בחיוך מתגרה והוא הביט בי בהפתעה "אני ג'נטלמן כשאני רוצה, למה שאני ארצה להיות עכשיו ג'נטלמן? יש פה מישהי מיוחדת?" הוא שאל בקול קר. הרגשתי את הלב שלי מתכווץ למילים שלו "זאת הייתה בדיחה" אמרתי לו בקול רועד וניסיתי לחייך את החיוך הי טוב שלי "אוקיי אז היא לא הלכה לך" הוא אמר בפשטות לפני שיצא מהחדר והשאיר אותי לבד.
