תצבע אותי בכל צבעי הרגש | ספר 1

פרק 11

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

לוי

תחילה המרחק היה הדבר שקירב בינינו; דיברנו בכל יום וכשלא הצלחנו לדבר, התכתבנו. ניסינו לשמור על הקשר הזה באופן קבוע ובחופשות הסמסטרים שלה, היא חזרה לארץ. לא הצלחתי לראות אותה בכל השבתות שלי, אבל זה לא עצר בעדינו. המשכנו להיות ביחד, לשמור על הקשר והתחושה שקשרה בינינו. הימים עברו לאט ובלי שום עניין ועם הזמן, זה הפסיק להרגיש כמו אותו הדבר.

זה לא היה פיזי, זאת לא הייתה היא...

זאת אומרת כן, זאת כן הייתה היא, אבל היא הייתה שונה. היא הייתה אחרת ומנותקת יותר. המרחק התחיל להדאיג אותי ועם הזמן הוא הפחיד אותי. הפחד נבע מזה שזה הייתי אני; לא רק שהיא השתנתה, אלא שגם אני השתניתי. בשנייה שהבנתי את זה, חשבתי על דברים לנתק את עצמי ממנה. ניסיתי להבין איך לעשות את זה בצורה הכי טובה שלי.

גרמתי לה להבין שהחיים שלה היו טובים יותר במקום ההוא מאשר כאן איתי וזאת הבנתי אחרי שנה שלמה שלא הצלחנו להיפגש. מאז עברו ימים, שבועות וחודשים ואז גם עברה שנה. ואני, אני המשכתי בשלי. שירתי את תפקידי וחייתי את חיי כפי שהייתי צריך, כפי שהאמנתי שהייתי צריך. ניסיתי להתקדם ולשכוח ממנה, אני ניסיתי לחפש את התחושה ההיא עם נשים אחרות, אבל שום דבר לא עזר לי. אף אחת לא הרגישה כמותה.

שיקרתי לעצמי. אמרתי לעצמי שעשיתי את זה בשבילה, אמרתי לעצמי שהיא יכלה לחיות את החיים שלה בארץ אחרת, עם אנשים אחרים. היא יכלה להיות חופשייה. גם אם היא תשנא אותי וגם אם היא תשכח אותי, היא תהיה חופשייה. אבל שיקרתי לעצמי, זה היה בשבילי. הכאב שהרגשתי ביום יום שלי בלי אודה, שרף אותי ואני לא יכולתי להמשיך כך יותר. 

אמרתי לעצמי שעשיתי את הדבר הנכון. השקר שסיפרתי לה היה למענה ולמרות זאת היא לא הפסיקה. היא מעולם לא האשימה אותי, רק אמרה שתמשיך לאהבו אותי. הרגשתי מטופש, אידיוטי ואפילו מניאק על כל המעשים שלי, על המילים שלי ועל הבגידה והשקר שלי. אבל ידעתי שגם לא יכולתי לעשות אחרת. לא רציתי לעשות אחרת. לא רציתי לתת לה את אפשרות הבחירה. אז, עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי ונפרדתי ממנה. שיחררתי אותה לחופשי ונתתי לה להמשיך לחיות הלאה, באופן עצמאי. 

עמדתי אל מול הדירה הריקה שלה. ידעתי שאיש לא היה שם וגם לא יהיה עוד הרבה חודשים מהיום. היא לא תחזור עד סוף השנה ואני לא אראה או אשמע את צחוקה. עצמתי את עיניי ונתתי לזמן לעבור מעליי. בחרתי להתקדם וללכת הלאה. השתחררתי מהצבא בדרך שלי. גם אחרי השנתיים שבחרתי לחיות בלעדיה, עדיין יכולתי לחוש בה.

הסתובבתי ועליתי לאורך הרחוב, לכיוון המתנס. לא הייתי שם כבר המון זמן; לא ראיתי את הילדים או אפילו את המתנדבים והמאמנים שעבדתי איתם בזמנו. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. האוויר הקריר של המזגן מבפנים פגע על פניי וגרם לי להיאנק. הישרתי את מבטי וראיתי את הילדים עומדים על המזרנים ומתאמנים ביחד עם אחד המאמנים. עבר זמן רב מדי, אבל עדיין התחושה הייתה נוראית. לא הצלחתי לעמוד כאן, אז יצאתי החוצה אל היום הבהיר.