נקודת מבט סקאר:
התעוררתי למשמע קול דיבורים, עיניי עדיין היו מטושטשות כל כך, כך שלא הצלחתי לראות איפה אני.
"היא הייתה צריכה להתעורר כבר!" שמעתי קול מוכר שנשמע לי טיפה כועס.
"ליזה להרגיע בבקשה את הטונים, היא צריכה להתעורר בכל רגע." שמעתי עוד קול מוכר וכבר הבנתי מי אלה.
ליזה וג'ק.
עיניי התחילו לראות יותר טוב ואז ראיתי שאני לא בבית שלי וגם לא בבית החולים, אם זיכרוני אינו מטעה אותי אז יש סיכוי שאני בבית של ג'ק.
"התעוררתי בכל רגע." אמרתי בציניות רואה את שניהם מסתובבים אליי בהפתעה וישר ליזה רצה לעברי מחבקת אותי ואני ישר נאנקתי בכאב.
"אוייי סליחה אני כל כך מצטערת.
טוב אז איך זה להיפצע פעם שנייה בקרב?" ליזה שאלה בהרמת גבה.
הפעם הראשונה הייתה בגיל ארבע עשרה וזו גם הפעם הראשונה שראיתי את כריסטיאן.
"סביר מינוס, ומישהו מוכן לעזעזאל להסביר לי, למה אני רק עם חזיית ספורט ושורט?" אמרתי מזועזעת כי רק עכשיו שמתי לב לזה.
כל הצלקות שלי פתוחות לפני ג'ק.
"תשמרי על שפה נקייה, ואת לבושה ככה כי היה צריך לטפל לך בפציעה ואת היית עם ג'קט ומכנס.
לא הדבר הכי נוח בשביל לתפור חתך גדול." ג'ק אמר את הסוף בציניות.
"רגע, מה עם המפגרת?" שאלתי מתכוונת ל'מלאך המוות'.
"היא לא תפריע לנו יותר הודות לג'ק." ליזה תפחה על כתפו של ג'ק והוא החזיר לה חיוך.
ממתי הפוץ הזה מחייך?
חתיכת קקי.
ג'ק חזר להבעת פניו הרצינית והתקדם לעברי.
"יש לי שאלה, מי הבן אדם המפגר הזה שעשה את כל הצלקות האלו על גופך?" הוא שאל והסתכל עליי במבט חודר.
ליזה הסתכלה עליי במבט של 'ספרי לו'.
אבל לא.
"לא עיניינך." אמרתי מנסה לקום מהמיטה אבל ישר חסמתי את הצרחה שהייתה אמורה לבוא והשתנקתי מכאבי ככה עוד כמה שעות, התפרים רק לפני כמה שעות נתפרו. ספרי לו סקאר." ליזה אמרה בהתחננות כי הבינה כבר למה אני רוצה לקום.
אני רוצה להתחמק מהשאלות האלו.
"אני לא רוצה לספר שום דבר! את יודעת טוב מאוד שאת הבן אדם היחיד שיודע וסיפרתי לך כי סמכתי עלייך! אז תפסיקי ללחוץ עליי כבר!" אמרתי כולי עצבנית.
"אבל זה אוכל אותך מבפנים! אני רק מנסה לעזור לך!" היא אמרה וראיתי שנפגעה ממני.
"לפחות ספרי לי איך נעשתה הצלקת על הגב שלך, הצלקת הכי גדולה." ג'ק אמר בהתעניינות.
פלאשבק:
"דילן! בוא רגע! המשרתת שכחה לחתוך לנו את הכיסא כדי לתקן אותו!" אחי ליאם צעק לאחיו דילן.
תוך דקות דילן היה בחדר ודיבר עם אחיו בשקט ובצחקוקים הייתי בת שלוש עשרה והם היו תאומים בני שש עשרה.
ליאם הלך לרגע ואז חזר עם שני סכינים מהמטבח.
דילן תפס בשתיי רגליי והפיל אותי על הרצפה וסגר עליי ככה שלא יכולתי לזוז.
ליאם הוריד לי את החולצה ופתח את הסוגר של החזייה.
"שכחת לחתוך לנו את הכיסא, אז אנחנו לא נשכח לחתוך אותך." ליאם אמר.
לא עברה שנייה והרגשתי כאבים חדים ושורפים על עורי.
לקחתי את המגבת שאיתה ניקיתי את האבק ושמתי אותה בתוך פי, יודעת שאם אצעק או אבכה הם יכאיבו לי יותר.
לפתע נשמעה קריאה מהמטבח, עוזרת הבית קראה לדילן ולליאם שהארוחת הצהרים מוכנה. הם ישר עזבו אותי ושמטו את הסכינים המגואלים בדם על הרצפה.
העוזרת בית באה גם לקרוא לי אך ראתה אותי שוכבת על הרצפה, מדממת.
היא ידעה עד כמה המשפחה שלי מסוכנת, בגלל זה לא הזמינה אמבולנס כי ידעה שאסתבך יותר אחר כך.
"הלוואי שאימא שלך הייתה פה." העוזרת אמרה אמרה ,ליטפה את שערי ורצה להביא את כלי העזרה הראשונה. זו לא הפעם הראשונה שהיא עשתה את זה.
סוף פלאשבק.
התחלתי להיחנק ושמתי לב שאני לא מצליחה לנשום, בין רגע היה משאף בין שפתיי.
"הרופא גם אמר שיש לך הרבה התקפי אסתמה אז צריך משאף." ליזה מילמלה.
"הייתי בת שלוש עשרה, האחים שלי ניסו לחתוך אותי לשניים, במזל ניצלתי והעוזרת בית באה ועזרה לי." אמרתי בריקנות אל ג'ק.
"מצטער." אמר ויצא מהחדר.
פרק ארוך ומאוד יפה לדעתי❤
בבקשה תגובות והצבעות, אוהבת אתכם הכי בעולםםםםם.
מקווה שאהבתם תהנו🦄
YOU ARE READING
𝚃𝚑𝚎 𝙲𝚘𝚋𝚛𝚊
Action☆הושלם☆ מקום #1 במתח בתאריך- 14.11.18, 20.4.20 מקום #1 באהבה בתאריך- 7.4.19 מקום #1 באקשן בתאריך- 16.4.19, 12.03.20 "תיכנסי למועדון כאילו את סתם רוצה לדפוק את הראש ולא להרוג אף אחד, אוקיי?" אני אשתדל.
