רבע שעה קלה עברה אך הייתה מלאה במעשים.
הערתי את ויליאם, התארגנתי והכנתי הכל בשביל לצאת חזרה לממלכה.
"מוכן?" שאלתי כשקשרתי את השרוכים של נעליי.
"אני מניח, תוכלי לספר לי למה הדחיפות לחזור ככה באמצע הלילה?" ויליאם שאל כשנעל גם הוא את נעליו.
"דניאל תיקשר איתי, אמר שמשהו קרה בממלכה.
אם כמה שאני כועסת על אמא שלי, אני יודעת שדניאל לא היה מתקשר אם זה לא היה מקרה חרום, חייבים לחזור."
סיפרתי בזמן שהסתכלתי במראה, בודקת שהכל כראוי.
"אם כך, נחזור. אך ספרי לי, איך את מרגישה עם כשפות האוויר?" הוא שאל ואני בדקתי שלא חסר שום דבר.
"הובכן, אני לא מרגישה הכי בנוח איתה לגמרי, אבל אני מניחה שזה פשוט עדיין חדש לי." אמרתי סוגרת את הדלת, וניפרדת מדרתי לשלום.
"הגיוני לגמרי, כוחות האויר והמים הם שונים בתכונותיהם מהאדמה והאש, ורציתי להזהיר אותך, כשתחזרי לאלקסיוס את תרגישי.. שונה.
כבר לא יהיה לך כובד גוף, ותעופה תראה לך יותר הגיונית מהליכה מידי פעם, ומידי פעם, יהיה לך רצון לא מוסבר לשתות, אפילו שזה נוגד את האלקסיונים, זה ככה אצלנו.
החלטתי שחשוב שאציין, בשביל שזה לא יבוא בהפתעה כזו גדולה." ווליאם סיפר, כשהיינו כבר בדרכינו ליער.
"טוב, תודה. אני מניחה שאני אצטרך לקבל את זה." אמרתי.
הלכנו ברחוב הראשי של העיר, וכמה נערים עברו בצד השני של הכביש, והיה ניכר שהם שיכורים.
"היי, כוסית אחת, בואי בואי לכאן, נראה אותך" שמעתי לכיווני, וכמה שריקות וזריקות בסיגנון.
"בוא נמשיך מהר יותר." אמרתי, מנסה להתחמק מהעימות, יודעת שאני לא רוצה להתעכב, אפילו שאם זה היה תלוי בי כנראה לאחד מהם כבר הייתה עצם שבורה.
"הם דיברו אלייך? חצופנים. מי הם חושבים שהם לדבר ככה לבת מלוכה, ועוד של אלקסיוס וארגאון." ויל התעצבן בעדנו מתרחקים מהמקום.
"ויל הכל בסדר, גם אותי זה מעצבן אבל הם בסך הכל שכורים ולא יודעים מה הם אומרים. וגם, פה בארץ, אין כל כך מודעות לשאר הממלכות.. כל עניין הממלכות יותר נחשב כמו אירוע הסטורי, הרי ארץ הוא מקום שמנותק משאר הממלכות, אף אחד כאן לא מודע למה שקורה אצלינו, הם לא רואים אותי כמלוכה, בשבילם אני נערה ממוצעת לגמרי." הסברתי כשיצאנו אל הרחוב של המכון, והיער.
"לא חשבצי עח זה כך. אך מצד שני בדבר יש הגיון, זה מסביר איך בילית פה 16 שנים בלי שגילו דבר."
הינהנתי אליו בשקט כשכבר התחלנו ללכת בתוך היער, כשאני מחפשת את הנקודה הנכונה לפתוח את השב"ע.
"שאני אפתח, או אתה?" שאלתי כשכבר כמעט הגענו לנקודה.
"אתן לך את הכבוד." הוא אמר, ושילב את ידנו יחד.
"ולורי שלי, לא משנה למה נחזור באלקסיוס, תמיד תזכרי שאני אוהב אותך ותמיד מגבה אותך, לא משנה מה הולך לקרות." הוא אמר, ונישק אותי בעדינות בשפתיי.
YOU ARE READING
My Knight, My Prince.
Fantasíaלפעמים זה קצת אבסורד המקומות אליהם החיים מובילים אותנו. לוריאן היא בחורה בת 16 שללא ספק לא ציפתה לדברים שקרו לה ביום הולדתה. היא מגלה סודות אפלים על הזהות שלה, על משפחתה, ונעמדת אל מול ההחלטות הקשות בחיה. וליבה, עדיין צריך להחליט במי תבחר ג'יקוב, ה...
