{finished🔚}
גונגקוק-
ילד מבית טוב, הורים אוהבים ונחמדים.
תמיד אוהב לעזור ולכן הוא מתנדב בבית החולים שבבוסאן.
מה יקרה כשיגלה שהכל היה שקר?
טאהיונג- ילד פגיע עם עבר קשה מאחוריו.
המטופל שגונגקוק יצטרך לטפל בו.
מה יקרה שהשניים יגלו שהם מכירים מהעבר?
שה...
הלכתי לי ברחבי בית החולים, מחפש אחר חדר 305, בו נמצא הנער שאני צריך לטפל בו.
שלפתע צעקות נשמעו מסוף המסדרון.
"תעזבו אותי!"
הלכתי לראות את המתרחש וראיתי נער שמשתולל, צועק ובוכה שמסביבו עמדו שתי רופאים וארבע אחיות שהחזיקו אותו בחוזקה.
הם נלחמים בנער המסכן, מנסים להרגיע אןתו, להחזיר אותו לשליטה, אך לא הצליחו...
לאחר שהרופאים ניסו להרגיע אותו ללא שום הצלחה, הם הזריקו לו חומר כחול שבשניות גרם לו לעצום את עיניו ולנחות על גבו ברעשנות.
הם הכניסו אותו חזרה לחדר, גורמים לי להבין שההצגה נגמרה ואני צריך להמשיך בדרכי שלפתע הסתכלתי על הדלת הסגורה, קורא את מספרה '305'.
אוי לי! זה הנער בו אני אצטרך לטפל?!
זה לא נראה קל בכלל..
אולי לא הייתי צריך להסכים לטפל בנער הזה?
'טוב, גונגקוק כבר הסכמת, אי אפשר ללכת לאחור עכשיו'
הלכתי לאחד הרופאים שעמדו בצד הדלת, ושאלתי "מתי אוכל לחזור לכאן, לפגוש את הנער?"
"תחזור בעוד שעה, הוא כבר יהיה ער" ענה הרופא בנחמדות.
"תודה" חייכתי וקדתי קידה קטנה כאות כבוד, והלכתי.
החלטתי ללכת לקפיטרייה של בית החולים.
אשב שם עד שהוא יתעורר.
_
ישבתי לי בכיסא מול שולחן האוכל בקפיטריית בית החולים, משחק בטלפון בשיעמום.
קמתי מכיסאי לאחר שראיתי שהשעה כבר מאוחרת, והתחלתי להתקדם לכיוון חדרו של הנער.
הגעתי לחדר שלו והסתכלתי על דלתה, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי אותה.
על המיטה שכב אותו הנער שצעק והשתולל לפניי כשעה בערך.
הוא היה נראה רגוע מאוד לעומת פעם קודמת.
"שלום" מלמלתי בבושה.
הנער סובב את ראשו במהיאות לכיווני וכמעט ונפל מהמיטה מבהלה.
"מה אתה שפוי?! דופקים בדלת לפניי שנכנסים!" צעק הנער והתיישב חזרה במיטה בעצבים.
"מי אתה?"
"אני גון גונגקוק, המטפל החדש שלך" עניתי לו ברוגע.
מבטו הפך למבולבל ומלא זעם.
"מטפל? אני לא צריך מטפל, אתה מוזמן ללכת הביתה ולעזוב אותי בשקט" סינן הנער באדישות ובזעם בזמן שנשכב חזרה במיטה והביט על התקרה.
זה הולך להיות קשה..
"אני לא אלך הביתה כי מחוייבתי היא לעזור לך ולשרת אותך בכל התנאים שתצטרך" עניתי בכבוד ושילבתי את ידיי על חזהי.
"אתה רעב? שנרד לאכול?" שאלתי, מנסה להפליג את המתח שהתפשט באוויר.
"אני לא רעב, עכשיו תלך מפה" סינן הנער באדישות כהרגלו.
"מה שימך?" התעלמתי מדבריו והתרכזתי בהיכרות.
"קים טאהיונג"
אז זה הסיפור הראשון והחדש שלי. מקווה שתהנו, אני יודעת שהפרק מאוד קצר אני מבטיחה לעלות לאט לאט את הכמות מילים ככה שתהנו יותר מרגע לרגע☺💗 אשמח אם תשתפו את הסיפור ותגיבו💜
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
