כותב/ת החודש - 2019

כותב/ת החודש של פברואר - שינויים

הגיע הזמן להכריז על הזוכה של חודש פברואר!

החודש היו יחסית הרבה קטעים - שזה דבר ראוי לציון. גם אחרי צמצום ראשוני נשארתי עם יותר מחצי, כי השפה והרעיונות היו טובים - גם כן, ראוי לציון. הפעם השתתפו הרבה כותבים מעולים שהוכיחו את עצמם בתחרות הקודמת, ואחרים שהוכיחו את עצמם עכשיו. רוב הקטעים היו קשורים לנושא (על אף שחלקם עסקו בשוני יותר מאשר בשינוי) ולמרות שהיו כמה נושאים פופולאריים, היה גם מספר לא מבוטל של קטעים מקוריים. נותרתי בהתלבטות קשה בין הקטעים במשך זמן מה, ואת הקטע הזוכה הצלחתי לבחור רק לאחר התייעצות. כל הכבוד לכל המשתתפים! בהחלט הצבתם בפניי אתגר.

זוכת החודש: RotemStory1

חודש פברואר - המשפחה האחרונה:

דניאל הביט בדלת הנסגרת מאחוריו. היא נסגרה בדיוק כמו בכל בוקר אחר - במהירות מתגברת עד לטריקה הסופית. זו הייתה אותה דלת עץ פשוטה שהיא הייתה תמיד, המתבונן בה לא יכול היה לנחש שיש משהו שונה בסגירתה היום. כשהוא נוכח לדעת שהדלת לא עומדת להיפתח שוב לפתע, דניאל הסיט את מבטו לעבר השמים; ציפורים חלפו במעופן דרומה, תופעה רגילה לגמרי בסתיו."הם לא יודעים." אמר דניאל לפתע.
"לא יודעים מה?" שאל בבלבול האיש הצנום העומד בסמוך אליו.
"הם לא יודעים שמשהו שונה היום, הם לא יודעים שזה לא יום רגיל." דניאל הסביר והוסיף בנימה מפוכחת יותר, "בעצם, איך הם יכולים לדעת? אף אחד לא אמר להם שאני עוזב היום, הם לא יודעים שזו הפעם האחרונה שאני אהיה פה. ובעצם, גם אם הם ידעו כנראה שלא היה להם אכפת."
הוא ציפה שהאיש יביט בו ויאמר "אתה נשמע כמו בן עשר בוגר במיוחד". דניאל אפילו הכין את עצמו לנעוץ מבט מתריס באוויר כתשובה, אבל במקום זאת האיש פשוט שתק; כנראה שיצא לו להיפגש עם הרבה ילדים בני עשר בוגרים כל כך, זו חלק מהעבודה של עובד סוציאלי.
המשך הדרך עבר באותה שתיקה מביכה. לשתיקה לא אמור להיות קול אבל בכל זאת דניאל הרגיש בנוכחותה מציקה לו באוזן, קצת כמו זבוב קטן וטורדני.
"נוסעים עכשיו לבית החדש, נכון?" הוא שאל כשהם נכנסו למכונית של העובד הסוציאלי (המכונית הייתה צבועה בגוונים עליזים ועמוסה במדבקות ומשחקים במושב האחורי), אפילו שהתשובה כבר הייתה ברורה לו.
"כן, הם מאוד מתרגשים לפגוש אותך."
אינספור שאלות התרוצצו במוחו של דניאל: מה יקרה אם אני לא אוהב אותם בסוף? מתי אני אראה את המשפחה הקודמת שלי שוב? למה אני צריך לעזוב? אבל לא היה לו טעם לשאול אותן, הוא במילא כבר ידע את התשובות בעל פה; כנראה העובד הסוציאלי שוב יסביר שהמשפחה החדשה כבר הכינה לקראתו את הכל, ושהם הסתדרו מצוין בפגישה הראשונה שלהם לפני כמה ימים. יהיה שם הכי כיף בעולם! כנראה שהעובד הסוציאלי גם יזכיר לדניאל שהמשפחה הקודמת הייתה רק משפחת אומנה, אפילו שזה נמשך כבר שלוש שנים. המשפחה החדשה של דניאל תתאים לו יותר, יש להם כלב, חצר, אחים גדולים והרבה מאוד צעצועים. חוץ מזה, המדינה היא האופוטרופס של דניאל, אין לו מה לדאוג. המחשבה הזו העלתה חיוך קטן על פניו של דניאל. העובד הסוציאלי נעץ בו מבט משונה דרך המראה.
"אני פשוט שמח כי חשבתי פתאום שאם המדינה היא האופוטרופס שלי אז זה כאילו שאני לא לבד בכל מקום בישראל." דניאל השיב לשאלה הדוממת. היה נדמה לו שדמעה קטנה מנצנצת בזווית עינו של העובד הסוציאלי. דניאל השפיל מבטו למושב המרופד ושיחק באצבעו במבוכה בחוט סורר שהיה שם; הפגנת העצב הפתאומית של האיש הביכה אותו.
בתחילת הנסיעה דניאל חש בחילה קלה מההתרגשות, אלפי פרפרים שמתעופפים לו בתוך הבטן. ככל שהם התקדמו בנסיעה התחושה המוזרה רק התגברה, ואילו עכשיו דניאל הרגיש כאילו הפרפרים מנסים לפרוץ באלימות דרך בטנו. הוא העיף מבט חושש בעובד הסוציאלי דרך המראה: גבר צנום אשר זוג משקפיים מונחים על אפו הישר ועינייו מכווצות מריכוז הנהיגה; הרושם הכללי הבהיר לדניאל שהאיש לא יקבל בברכה קיא על ריפוד המכונית.
כדי להירגע דניאל פתח את ידיו וסגר אותה לאגרוף, ועוד פעם, ועוד פעם. לבסוף, כשמפרקי אצבעותיו כבר האדימו הוא פנה לתיקו הפשוט ושלף משם חוברת דקה עם כריכה בגווני התכלת - חוברת הברכות שכיתתו הכינה לו השבוע לפני שהוא עזב. החוברת נמעכה קצת בקצוות בגלל התיק, אבל לדניאל לא היה אכפת, הוא שמח על החלטתו להביא את החוברת לנסיעה. חברי כיתתו כתבו שם ברכות מכל הלב, ברכות שמנו את יכולותיו וחוזקותיו עד האחרונה שבהן; ילדה ביישנית אחת בשם ירדן אפילו כתבה שכבר הרבה זמן היא רוצה לומר לו שלדעתה השיער המתולתל שלו מאוד יפה, וגם הנמשים. המילים האלו היו מנחמות, החוברת הזאת הייתה מנחמת; ועל כריכתה נכתב באותיות גדולות השם "דניאל". בלי שם משפחה.
"הגענו." העובד הסוציאלי אמר, קולו קורע את הדממה. לרגע דניאל שקל פשוט... להשאר במכונית ולסרב לצאת, כמו ילד קטן. רגע לאחר מכן פניו האדימו בבושה על שהמחשבה התינוקית הזו בכלל עלתה בראשו. הוא אחז בתיקו צמוד לגוף כמו מגן והלך במקביל לעובד הסוציאלי, לא מקדים אותו אפילו ברבע צעד. הבית נראה בדיוק כמו בסרטים: קטן, מוקף בגינה פרחונית ובחזיתו שביל גישה מפותל. והייתה גם הדלת- דלת עץ הנוטה מעט על ציריה; דניאל ידע שצליל סגירתה יהפוך למוכר לו במשך השנים. ובשמים חלפו ציפורים במעופן דרומה.