כותב/ת החודש - 2019

כותב/ת החודש של מרץ - מוגבליות

הגיע הזמן להכריז על הזוכה של חודש מרץ!

הופתעתי לטובה מכמות הקטעים שנשלחו - הרבה אנשים השתתפו, ואני מקווה שמספר המשתתפים רק ימשיך לעלות! החודש אין לי הרבה מה להגיד על הקטעים; רובם עסקו בנכות פיזית או נפשית ברורה ובהשפעתה על חיי הדמות וסביבתה. חלק מהקטעים היו מומצאים, וחלקם מבוססים על אירועים מהמציאות. הקטע שזכה הוא הקטע שבו המוגבלות מתבטאת בצורה הכי מקורית, ומלווה בכתיבה טובה ובעלילה מסקרנת.

זוכת החודש: Gaya_Elimelech

חודש מרץ - נָדָה:

גופו נִנָּשֵׂא באוויר הקריר של אמצע דצמבר. ידיו פרושות לצדדים, מטלטלות בחוסר כוחות. רגליו חסרות תחושה כאשר ידיים אוחזות בהן ונושאות אותן אל עבר האור המסנוור. ונקודה שחורה בתוך האור, מסתובבת לה בחלל ויוצרת צל שחור ולא ברור. צילו של יצור מתועב התמיד סביבו, עוקב אחריו ונתקע במקומות חסרי משמעות בשבילו. זבוב.
האנשים תחתיו בכו, צרחו ויללו. מתחננים שיחזור, יחייך את אותו חיוך עצוב שלו בעוד שעיניו הבהירות בורקות אל מול אור הפנסים. זה שרף לו. לשחק. בער מבפנים.
שפתיים דקות ויבשות נשקו לשלו בעוד שזוג ידיים דקיקות אחזו בפניו, מרחו עפר ובוץ על לחייו הקרירות והקשות.
עורו היבש והמחוספס עקצץ בעודו נפגש אותו מרקם גושי ורטוב הנמרח על פניו בנדיבות.
עוד בכי ועוד צעקות כאב, זעקות ומשאלות ואילו בשבילו כלום. זה כלום. לא כאב, לא העציב, לא ישב על הלב. נָדָה.
"ג'ונתן. אני מצטערת אבל אני לא יכולה לחיות לבדי," קולה הערב נשמע ולפתע התעוררות החלה.
ידיו חסרות הכוחות הפסיקו להטלטל, רגליו חסרות התחושה נמתחו בעוד שכפות רגליו בפלקס מכני- ישרות כפלס. עיניו שכל שראו היה אור מסנוור וזבוב הסבב סביבו נפתחו וגוונו הבהיר של עיניו שטף את האולם.
"מת היית ומת תהיה, אך מת הניתנו לו חיי נצח." היד הדקיקה נפלה מפניו. אילו הוא בחן את מקום המצאו. נראה כמו בית קברות, אדמת עפר ואבני שייש גדולות שעליהן חרוטות שמות, שנים ומילים יפות.
עשרה אנשים סבבו את גופתו בעוד ששניים החזיקו בו, אחד ברגליים ואחד בכתפיים.
האישה היפה שמרחה את הבוץ הסתכלה עליו בעיניים גדולות, שפתיים נפוחות ושיניים חדות. אזור פייה מלוכלך בדם בעת שמסנטרה טיפות בגוון אגמן נוטפות לרצפה, נספגות בעפר.
"ערפד."
ידייה עטפו את חזהו ורגליו פגשו ברצפה. האור המסנוור כבר איננו צרם בעיניו בעוד שצפה באולם השחור שמולו.
ספר עד שלוש בליבו, נתן מבט ומחיכה. מביט באנשים ללא תחושה. ריק.
מחיאות כפיים נשמעו, שריקות וצהלות. הקהל אהב את ההצגה.
האורות נדלקו וכמות האנשים נחשפה- עשרת אלפים מאה ותשעים אנשים, חלקם מבקרים, ספונסרים ואנשים האוהבים הצגות.
השחקנית שלידו בכתה, צופה בקהל הענק שהריע ללא היסוס להצגה חסרת התקווה שעמל ועשה. הם אהבו אותה.
השחקנים הגיבו ברגשנות, מחייכים בהקלה, בוכים וצוחקים ללא שליטה ברגשותיהם.
זה נראה נחמד, להרגיש. להתרגש ולהזדהות עם ההתרגשות של האחר שחווה את אותה ההתרגשות.
"מחאו כפיים לכותב ולשחקן הראשי של ההצגה, ג'ון סיימליסון." הקהל הריע וחברתו לתפקיד הראשי חבקה לגופו. ליבה פעם בחוזקה בתוך החזה שלה בעת שנשימותיה המהירות נשמעו באוזנו הרגישה לרעשים.
בדומה לדמותו בהצגה, גם לאחר שצפה בקהל שצהל באהבה כלפי עבודתו הקשה שכתב ויצר בזיעה ודם- בכל מובן המילה. הוא חש כלום. זה לא שחש ריק, היה שם הכדור העצום הזה של רגש, רגש אליו היה מחוייב, מוגבל רק לו. כלום. נָדָה. אפס.
ההתרגשות שהציפה את כולם עברה לידו, מקיפה אותו וממשיכה בשלה. הלחץ מעולם לא נגע בו והשמחה... היא עמדה מולו, הוא יכל לראות אותה אולם לא לגעת בה.
כמו בהצגה, דמות שיש לה כלום ושום דבר.
"הם אהבו אותה," ג'נה מלמלה באוזנו לאחר התנתקה מהחיבוק. עיניה ברקו מדמעות שהחזיקה.
"הצלחת." עיניו הבהירות עברו על פניה, חקרו את תווי הפנים שלה בעוד שבחר להתמהמה על המראה המרתק שנתנה. עיניים מלוכסנות ושחורות כלילה התחומות באיילינר שחור ועבה, אפה הסולד והגבוה שנותן לפניה מראה מסקרן עוד יותר. שפתייה הדקות והיבשות שכוסו דם מזוייף שהתייבש ושיני הערפד שבלטו מהחניכיים שלה. שיערה השחור שעבר בייביליס ושעליו הונח קישוט אבל שחור. היא הייתה יפה כשריח הזיעה עלה מגופה והאיפור איים להחליק מפניה.
"הצלחתי," לחש בהסכמה. הוא חייך אליה אבל בפנים זה היה כלום, שום דבר. בעוד שהתאורה מעליו והקהל חזר למקומו וחיכה בקוצר רוח לדברי הכותב.
זאת לא אדישות, הוא לא אדם קר או אחד שלא יודע להביע את רגשותיו. הוא ערפד. ללא היכולת לחוש את הרגשות שכולם חשים, רק כלום אחד גדול.
"שלום, אני יותר משמח לראות את כמות האנשים שאתם ושכולכם נהנתם מן ההצגה," הוא שיקר. הוא לא חש דבר דבר בנוגע להיותם שם ולצהלה והאהדה שהצגתו קיבלה.
"היא הייתה הרבה יותר מעוד סתם סיפור ערפדים, היא אמרה דברים, הביעה קשיים." הוא ראה את אישתו בקהל, עינייה הירוקות ברקו כשני יהלומים בתוך הקהל מלא האנשים. גם ילדיו ישבו שם, שניהם חייכו למראה אביהם העומד על הבמה ושיקר במצח נחושה. הוא סיפר את כל מה שהאנשים רצו לשמוע. דיבר איתם על הערכתו אליהם, הלחץ שחשו בעלייתם לבמה וההתרגשות שחשו בסופה. שקרים. הוא לא חש דבר מזה, רק כלום. נָדָה. אפילו לא דבר.
"אני שמח שנהנתם, נשמח לראות אתכם בפעם הבאה." הקהל מחא כפיים בפעם האחרונה וברגע אחד, בעוד שהכלום נשאר כלום ושהאנשים סביבו עדיין שם. הוא ראה אור הנוטה דווקא עליו, הדגיש אותו מבין עשרות האנשים שעמדו על הבמה הגדולה. והזבוב שסבב שם המשיך לייצר את הצל הלא ברור בעודו מעופף לידו בניסיון לגעת באור.
אור... בקרוב גם שלו יגיע.