כותב/ת החודש - 2019

כותב/ת החודש של יוני - החלל החיצון

הגיע הזמן להכריז על הזוכה של חודש יוני!

רוב הקטעים שנשלחו החודש נטו לכיוון ז׳אנר המדע הבדיוני, ועסקו בעולמות עתידנים וחייזרים. חלקם נכתבו בצורה טובה, אך לקו בחסר בתיאורים או במקוריות; חלקם היו מקוריים, אך שגו בכתיבה הטכנית או בקישור לנושא. הקטע שנבחר החודש מהווה את השילוב הטוב ביותר - הוא כתוב בצורה טובה, מקורי בהשקפתו ומקושר לנושא.

זוכת החודש: PrincessJackass

חודש יוני - שפת הכוכבים:

כנגד כל הסיכויים, נמצאנו שם- בכלום הגדול והשחור. זו המחשבה הראשונה שעברה בראשי כשיצאתי מהאטמוספרה. אני עדיין חושבת על זה מפעם לפעם.
כי הריק שבחלל לא אמור להרשות לכלום להתקיים שם. כוכבי הלכת, השמשות, ומטאורים; כולם מרגישים לא נכון, בחלל הריק והגדול הזה. הוואקום שהיה אמור להישמר נקטע על ידי אובייקטים עצומים ולא נתפסים ביופיים, לא מאפשרים לי לדמיין עולם בו הם לא שם. וזה לא משנה כמה מילים אנסה למצוא כדי לתאר את היופי המרהיב שלהם.
ואז יש את כדור הארץ. הוא, כנגד אפילו יותר סיכויים, הצליח איכשהו לקיים על עצמו חיים; לא בכוונה. איכשהו, הכוכב הלא-כל-כך גדול ומרהיב הזה, צלח במה שרבים אחרים כשלו בו. ולאט לאט, התמלא בחיים. החליף יקום שומם באחד רועש; מועדון לילה בתוך ים של דממה.
ואפילו יותר גרוע. כן, הקולות המשונים שבעלי החיים הפרימיטיביים יצרו היו מעניינים. אבל המילים גברו עליהם. מטפסות במהרה לראש שרשרת המזון ומשמידות כל מה שעומד בדרכן. המילים יצרו מורל ומחשבה חופשית שהביאו איתן הרס וכאב מיותרים. הכתימו את גן העדן הפרטי שלנו באמצע החלל הגדול והריק בדם ומלחמות סרק. צבעו אותו בפילוסופיות שונות והנאה אמיתית, לא כזאת התלויה בהישרדות, עד שהיינו בנקודה בה לא יכלנו כבר להיחשב בעלי חיים; אלא מובילי חיים.
"היי!"
אבל מה בכלל המטרה של מחשבה אינדיבידואליסטית ביקום כל כך ריק מחיים אחרים?
"הכל בסדר?"
גלגלתי עיני לשמע קולו של הבחור הצעיר שעמד מול התא שלי, סובבתי את ראשי מהחלון הקטנטן אל עבר הדלת המרובעת בקצה המיטה שלי. נאבקתי להסתובב עם כל גופי אל עבר אותה דלת, והכנסתי את הקוד הקבוע שלי אל מסך המגע כדי לפתוח את הדלת. פניו העגולות חייכו לעברי במעין תמימות שקשה היה למצוא בעולם של היום- אבל אולי אני פשוט זקנה מכדי להכיר אנשים תמימים. בגיל מסוים פשוט מאבדים את הניצוץ הזה בעיניים. הוא למזלו, עדיין צעיר.
התא היה בגודל של מיטה וחצי. היו בכל חללית המון תאים, כדי לנצל כמה שיותר מקום- אני אישית נהנית מהפרטיות והגודל הקומפקטי. מצד אחד של המיטה היה מטבח פצפון שהוטבע בתוך הקיר מאחורי דלת הזזה. מהצד השני, שקעים וטלפון שניתן לתקשר באמצעות עם אנשים שנמצאים על החללית, בנוסף למקום קטן בשביל מזוודה וחצי. לא שונה במיוחד מבית מלון.
"כן. אתה צריך משהו?"
"רק לבדוק שאת מוכנה לנחיתה. עוד בערך שלושים דק"א נגיע."
הנהנתי אליו ברכות, מסתובבת בחזרה אל עבר חלוני הקטן. לא עברו כל כך הרבה שנים מאז שטיסות חוץ אטמוספריות נהפכו לחלק רגיל מהחיים, והנה אני יושבת בתוך תא פצפון שמתנגד לחלל הגדול מבחוץ, ולא מתה. אחרי מספר שנים גדול בהן עברתי המון טיסות, עצמותיי הזקנות בקרוב לא יוכלו לשאת את לחץ הוואקום מבחוץ, ואאלץ להפסיק עם הטיסות עד יום מותי. אבל מה שווים חיי, אם אשאר אני תקועה בכוכב לכת אחד? מה יישאר לי לראות?
"את יודעת- אפשר להיכנס?" הוא התחיל ואז מיד שאל, כמעט נופל מהסולם שהעלה אותו לתא שלי. הנהנתי מבלי לסובב את ראשי אליו. "את יודעת," הוא חזר על עצמו וזחל לתוך התא, מכופף. "את אחת מהנוסעות האהובות עלי. לא משנה בכמה כוכבים תהיי, זה אף פעם לא מספק אותך."
עיניי סקרו את התמונה מעבר לאותו חלון שוב: הנוף המתחלף, הנקודות הבוהקות באופק מרגישות לי כמו חבר ישן. הייתי כבר כמעט בכל כוכב לכת ארצי שיש להיות עליו, וטיילתי כל חיי בלי הפסקה.
"מקומות חדשים הם היחידים בהם אני מרגישה בנוח," השבתי לו, מנסה להצדיק את התחביב שאכל לו לאט לאט את כל חיי.
"אני לא אומר את זה כדי להיות נחמד, גאיה." הרגשתי את עיניו נחות על גבי, וזזתי קצת כדי שהוא יוכל להסתכל גם הוא מבעד לחלון.
חייכתי. "אין צורך לשקר- גם אתה חושב שזה מוזר, שלא התיישבתי, שלא הקמתי משפחה." הופנטתי מהיופי שבריקנות הזו של החלל החיצון, מקום בו אין חוקים. כמו הימים האגדיים על כדור הארץ.
"אל תטעי לגבי, בבקשה. חוץ מזה, מיליוני- לא, מיליארדי אנשים אחרים מסכימים איתי. למה את חושבת שקוראים את הבלוג שלך?"
"כדי לדעת לאן ללכת בחופשה הבאה?"
הוא צחק. "לא, גאונה! הם קוראים אותו כי את-"
סובבתי את מבטי לעברו, מחכה שיסיים את המשפט. עיניו הכחולות והירוקות ננעלו על שלי, ולחייו המלאות האדימו. "כי יש לך אישיות מעניינת."
בהיתי בו לעוד כמה שניות לפני שחייכתי. "מיילו..."
נאנחתי והחזרתי את מבטי אל הנוף של החלל, כבר רואה את קצה כוכב היעד. "אתה עוד צעיר, בבקשה. תמצא לך מקום להתיישב בו, אישה או איש לאהוב, תשכח מהקיום שלי. לי יש יקום שלם לחקור, ולך חיים שלמים לעשות בהם משהו משמעותי."
הרגשתי את עיניו שורפות חורים עגולים בגבי, ואת האנחה שלו גורמת לאוזני לצלצל. קופים שפתחו יכולת לחשוב, זה מה שאנחנו. אבל בתור קופה סקרנית מכדור הארץ, אינני מתכננת להישאר במקום. אני לא רוצה; לא, לא יכולה, להישאר כל חיי במקום אחד. אני רוצה לראות הכל, לנשום אוויר קצת שונה כל בוקר ובוקר. אני רוצה לדעת איך מרגישה האדמה בכל כוכב לכת ארצי, לראות את הלבה המבעבעת והמים הזורמים. את כדור הארץ חקרנו במשך אלפי שנים ואדמתו החומה מלאת הזבל האנושי שהשארנו עליה כבר מאוסה עלי. הכחול והירוק מאוסים עלי. אני רוצה לראות כוכבים בכל צבעי הקשת, להרגיש מרקמים שלא הורגשו בעבר באצבעותיי האנושיות. כוכב היעד כבר היה קרוב יותר מאי פעם, ויכלתי לראות את צבעי הטורקיז והכתום שלו מבעד לחלוני.
אני מזהה את תקיעות המבטים האלו. אף מחזר לא הולך לעמוד ביני לבין הבורא, ביני לבין החלל העצום והריק שהתמלא איכשהו חיים.
"שלוש דק"א לנחיתה."
הסתובבתי אל עבר מיילו, מתחילה לדחוף אותו בעדינות מחוץ לתאי ומבחינה בשבילי הדמעות שהוטמעו בפניו. "אני צריכה ללבוש את החליפה, ואתה צריך ללכת לישון לקראת ההמראה הבאה שלך."
הוא בלע רוקו.
"אני לא טוב מספיק?"
נעצרתי, מסתכלת הישר אל תוך עיניו. כחול וירוק, כמו כדור הארץ. כחול שנשבר עכשיו, קרחון שהתפרק.
התמימות הצעירה שבעיניו התפוגגה בין רגע.
מילים אומנם מחזיקות כוח; כוח עצום. אבל שום מילה אינה חזקה יותר מזעקותיהם של הכוכבים. כשיצאתי בפעם הראשונה לחלל, הופתעתי לגלות שלכל כוכב יש קולות משלו. כמו שופרים, או רוח נושבת וארץ שזזה מתחת לרגליך. חלקם שרים, מזמרים- לוחשים. נשימות ושריקות, צרחות מאיימות- פעמונים. שמעתי הכל. חזקים יותר מכל מילה שאני יכולה להמציא הם היו; לא ניתן לתאר כאלה קולות עם מילים אנושיות. קיים משהו ביקום שהוא חזק יותר ממילה אנושית, חשוב יותר מכל מאמר ופואמה, והוא שירתם של הכוכבים; שכן היא מספרת יותר מכל צליל שנוכל להוציא מהפה האנושי שלנו.
עם זאת; אם אנחנו והמילים שלנו כל כך קטנות לעומת בכי הכוכבים, למה כל כך כואב לי להכאיב לו?
"קשה לספק אותי. אבל אל תרגיש רע," אמרתי, והוא כבר נעמד בחזרה על הסולם שלו, ובהינו אחד בשנייה שוב.
"אפילו הכוכבים לא מצליחים."