עד יום שישי, הראש שלי היה עסוק בדרך בה אני הולכת להודיע להורי שקיבלתי עונש לפני שהתחילה בכלל שנת הלימודים. בסופו של דבר החלטתי לשקר, כי זה פשוט הכי קל.
"אני הולכת לפגוש מישהיא..." קראתי בעודי יורדת במדרגות. לפתע הרעש שנשמע מכיוון המטבח הפסיק, ההורים שלי שתקו. לאחר כמה שניות אמא שלי צייצה "טל?"
כי מי עוד אלה החולה יכולה לפגוש? מרצונה?!
"לא, מישהיא שהכרתי בפגישה בבית ספר החדש" אני מסדרת את התיק שלי על הגב, מחוסר נוחות מסוימת, ואני לא בטוחה שזה קשור לתיק בכלל. זה לא ששיקרתי לגמרי, אני באמת אפגוש את לי ובאמת הכרתי אותה בכנס י"ב. ועדיין, אני מרגישה שאני צריכה להרגיש רע.
"אני שמחה לשמוע שבית הספר החדש כבר משפיע לטובה, אמרתי לך שזה רעיון טוב ללכת!!" אמא קראה בשמחה וכמעט הפילה את הצלחת שניקתה. אני לא יודעת באמת כמה זה רעיון טוב, כי עם כמה שכיף לי לראות את אדם, אסור לי לפול לזה.. עדיף לי להתרחק.
*****
אדם ברגר
כבר כמה דקות שאני מקליד ומוחק בשיחה עם אלה. "מה דעתך על טרמפ לבית הספר?" אולי יטריד אותה. "אני בדיוק יוצא לבית ספר, רוצה שאסוף אותך?" הקלדתי שוב. אולי כדאי שאוותר, זה נהיה מביך מידי.
"אדם!!" יונתן צעק מחדרו, שסמוך לשלי. צעקתו הבהילה אותי ובמקום ללחוץ על מקש המחיקה, ההודעה נשלחה. התמלאתי עצבים. "מה??" השאגה יצאה ממני החוצה כשהרגשתי את טמפרטורת הגוף שלי מתחממת ומעלה מעלה או שתיים.
יונתן נתקע מולי, נבהל לגלות צד כועס באחיו הגדול, ושתף אשמה מציף אותי. אני מרצין, ואפילו מתנצל בפניו, ״לא הייתי צריך לצעוק... מה רצית?״.
״סתם... שאולי תשחק איתי בפיפא..״ יונתן נראה כאילו לא זכר אפילו למה הוא קרא לי, או אולי התבייש להגיד. ״האמת שאני בדיוק יוצא לבית ספר״.
יונתן החמיץ פנים, ״מי הולך לבית ספר בחופש הגדול?!״ הוא יצא בצעקות וטרק את דלת חדרו, תגובתו הצחיקה אותי והשכיחה ממני את הטעות המטומטמת ששלחתי לאלה. אני לא מצליח להבין אותה, היא עושה אותי מאושר אפילו מבלי להתכוון, ואני רואה שזה הדדי, שאני עושה לה טוב בחזרה, אבל שום דבר לא קורה. אני כל כך מתחרט על שהבהלתי אותה, הייתי צריך לשמור על קור רוח כאשר סיפרה לי שהיא בדיכאון... מטומטם!
בעודי יורד במדרגות קיבלתי הודעה חדשה
מ:״אלה מירון״
אני מודה שהלב שלי החסיר פעימה ולחיי הוכתמו בצבע.
אשמח, אני מעדיפה את זה בהרבה על טרמפ מההורים שלי..
תחושת אופוריה מילאה אותי; סימן ליום טוב, סימן לכיוון טוב.
אח.. אלה מה את עושה לי...
נכנסתי לרכב והתנעתי במהירות.
******
אלה מירון
חיכיתי בקצה הרחוב, לא רציתי לשתף את ההורים שלי באדם, ידעתי שהם יסיקו מסקנות מהירות מידי, שעלולות להפחיד אותי וגם אותו.
כאשר נכנס לרחוב הוא הופתע, אבל זה לא נתן לו להתבלבל והוא עצר את הרכב מולי.
עיניו הטובות מביטות בשלי וכל כך הוקל לי לראות אותו. הוא מעלה חיוך רחב כשמברך אותי לשלום. אני לא מחבקת אותו, אני יודעת שאם אעשה זאת לא אוכל להוריד את ידי ממנו ואפול על הקרקע. אנחנו מנהלים שיחת חולין קצרה במהלך הנסיעה, הוא הפך אותי לקליפה וזורמת בכישורים החברתיים שלו. כמה שהוא מוכשר.
רגע לפני שפתח את הדלת בחניית בית הספר הוא תפס בידי והניח את שלו על שלי. פעולתו הקפיאה אותי והשאירה אותי חסרת מילים. ״אלה, חכי, אני.. רוצה להתנצל. אני לא יודעת איך את רואה אותי ולאין את רואה את הקשר הזה הולך, אבל שתדעי שאני כאן, גם כחבר טוב, כדי להיות כשקשה לך.״
אני משפילה את מבטי, השיחה מביכה אותי ואני אפילו לא יודעת מה להגיד, אז הוא ממשיך. ״אני יודע שהיה לך התקף חרדה בקניון...״
לחיי מתחממות, לא רציתי שרגעי החולשה שלי יופצו כך ברבים. ״אני יודע שכשהבנות דיברו עלי את נרגעת. אם אי פעם, את צריכה משהו- אלה אני אגיע בשבילך עד לאילת, עד אנטרקטיקה.״
אני סופסוף מעלה את מבטי אל עיניו. ״אני כאן.״ הוא מסיים בשתי המילים האלו, ומותיר אותי משותקת.
״תודה״ ואני חושבת שאולי אני יכולה לספר לו- למה אני לא יכולה להיות איתו. ״אדם, הלוואי והייתי יכולה להיות מה שאתה צריך, בת זוג, אבל... אני לא מצליחה נפשית״ דמעות עולות בעיני וזה מביך אותי. ״זה בסדר״ הוא אומר בשקט.
״לא זה לא, אני... אני צריכה לספר לך את כל הסיפור, את כל מה שקרה...״
YOU ARE READING
לקרוס - collapse
Roman pour Adolescentsאיך אפשר לנשום כשאתה טובע? אלה מיירון היא בסך הכל בת 17 כאשר חייה קורסים לחור שחור שהיא לא סבורה שניתן לצאת ממנו. העולם שלה נהרס והשאיר אחריו רסיסים קטנים שחוזרים לעולם החדש שאותו נאכפת לחיות. הוריה מאלצים אותה לעבור מסגרת, לבית ספר חדש, ולטיפו...
