שמיים נופלים

פרק ראשון

עיניים שחורות, עיניים כל כך שחורות שדמו לתהום ללא תחתית, הבזק של ברק ניקר בהם וגם כמה ניצוצות, אך נראה שאפלה חדרה גם כן ונאבקת עם האור. סבתא נוריס תמיד אמרה, שהעיניים הם החלון לנשמתו של האדם. כמובן בעיקר בגלל זה היא לא ממש חיבבה אותי. הארי ורוז לא יחסו חשיבות רבה לדבריה, אך בניגוד להוריי, הקשבתי למילותיה בתשומת לב רבה. מעולם בחיי לא רציתי לפגוע במישהו במתכוון, אך הרגשתי כאילו סוד שלא ידעתי עליו התחבאה בראשי. רק דבר אחד איזן את חיי, שרשרת מפתח הכסף אשר תמיד היה על צווארי, מאז שזכרתי את עצמי תמיד ענדתי אותה לא משנה לאן.

אני זוכרת את היום הגשום שנאלצתי להישאר בבית. הארי ורוז כנראה ראו זאת כהיזדמנות מצויינת לדבר איתי ולספר לי שאני מאומצת. הם סיפרו שהייתי אז רק בת שלוש, הגעתי לביתיהם רטובה עד שד עצמותיי לבושה בבגדים דקים כששרשרת כסף על צווארי. הידיע על כך לא ממש הפתיע אותי, דווקה הפרט על השרשרת סיקרן אותי. היו לי כמובן לילות שתהיתי אם מי שנתן לי את השרשרת היו הורי כדי שאני לא אשכך אותם או גרוע אף יותר, שאנסה למצוא אותם אך מעבר לכך עברי מעולם לא באמת התריד אותי. כעת ניצבתי בחדרי מביטה בהשתקפות פניי במסך הפלפון. המכשיר ניאור לחיים ותמונתה של חברתי לוסי תפסה את מקום השתקפות פניי. זה כנראה הסימן שלי לצאת החוצה. הרמתי את ילקותי וירדתי במדרגות. רוז עמדה במטבח מכינה לעצמה כוס קפה לעוד יום עבודה מתיש. לקחתי את הסנדוויץ' עם הגבינה שהיא הכינה לי, פניתי לצאת מהדלת לא טורחת להגיד שלום. לפניי שהדלת נסגרה מאחוריי, שמעתי את האנחה שנפלטה מפי אימי. זה לא שהם היו הורים רעים, אבל מעולם לא היינו טובים במיוחד בתפקיד ה'משפחה'. המכונית של אדי אחייה של לוסי, חנה מול חצר ביתי ברוב 'תפארתו'. המכונית הייתה ישנה והשמיעה קרקושים כאשר נסעה, אך משום מה, נראה שאדי היה גאה בה ואף גער בכל מי שהעיז לדבר לרעה על מכוניתו. אני ולוסי כמובן לא התלוננו, מפני שמתוך התחנפות קלה אליו הוא הסכים להסיע אותנו לבית הספר כל יום, פרט לימי חמישי כאשר הוא מבלה עם חבריו ללימודים. פתחתי את דלת המושב האחורי כאשר אני מפעילה כוח רב יותר מפתיחת דלת מכונית רגילה, נכנסתי פנימה וזכיתי לפרצופה המחייך של לוסי, החברה הכי טובה שלי מאז היסודי. שיערה היה בלונדיני בניגוד לשיערי השחור עם נגיעות אדמדמות. עיניה בהירות ופניה מנומשות. נראה היה שהגנטיקה ממש החליטה לנגד בינינו, אך נמשכנו זו לזו כאחיות מלידה.

"את לא תאמיני מה קורה!" היא אמרה מסתובבת במושבה אליי, אדי הביט באחותו דרך המראה הקידמית וגלגל את עיניו כתשובה להתלהבותה, היא בתגובה הוציאה לו לשון. הם ניסו להיראות כאילו שנאו זה את זו אך כולם ידעו שהיו אחים שלא ניתן להפריד ביניהם. תמיד רציתי אח חשבתי בליבי. "אז תקשיבי" היא פנתה אליי, "אחד מהחברים של אדי עושה מסיבה והוא הזמין את שתינו לבוא" אמרה לוסי, אדי היה שנתיים מעלינו, כלומר בוגר תיכון לכן אני לא מרגישה בטוחה שאני רוצה לבלות את הלילה במסיבה מלאה באנשים שיכורים שאני לא מכירה. "יכול להיות שאני לא אוכל לבוא מחר" תירצתי, "המסיבה היא היום" לוסי אמרה בניצחון. נאנחתי במודעות לכך שלא משנה איזה תירוץ אצליח להמציא, היא בסופו של דבר תכריח אותי לבוא אמה. סבלתי בשקט במושב האחורי בזמן שהיא פטפתה על הבגדים למסיבה.

כאשר הגענו סוף סוף לבית הספר, נפרדנו מאדי ונכנסנו לשיעור ביולוגיה. גברת בנדר נכנסה לכיתה והתחילה לדבר כהרגלה על השבוע הנורא שהיה לה. לא הייתי כל כך קשובה לשיעור אך עטיתי על פניי הבעת התענינות כדי שהיא לא תשים לב ותצטרך לנהל איתי שוב את שיחת "יש לך פוטנצייל גדול ואת צריכה לדעת לנצל אותו".

כך זה נמשך בשאר השיעורים עד להפסקת הצהריים. כשיצאתי מהכיתה למסדרון, התנגשתי במשהיא מאוד מוצקה, נפלתי לרצפה כאשר נפלטת מפי קלל. יד מושטת אליי וכשהרמתי את מבטי, ראיתי שזאת היתה שר, אחת החברות הכי טובות שלי מעט אחריי לוסי. "אני כל כך מצטערת" היא אמרה בדאגה, קמתי במהירות מהריצפה המלוכלת של בית הספר לפניי שמישהו יוכל להבחין במה שקרה עכשיו. שר הייתה ספורטאית מצטיינת אך היא הייתה קלה לגילה, לכן זה יכל להיות דיי משפיל אם מישהו היה רואה אותי משתטחת על הרצפה. " זה בסדר, ממתי נהיית כל כך שרירית?" שאלתי לא מצפה לתשובה. צעדנו ביחד לכיוון הקפיטריה לפגוש את שאר החבר'ה. כאשר הגענו לשולחנינו הקבוע, לוסי הביטה בי במבט מיואש, "את כולך מלוכלכת, במי התנגשת הפעם?" היא שאלה. ניסיתי לנקות את האבק והחול מבגדיי אך ללא הועיל. שר אוליי הייתה קטנה, אך אני נחשבתי לקטנה וחלשה אף יותר אז כמעט בכל שבוע, אני נופלת מהתנגשות קלה במישהו ומיד הם ניסו להיתנצל אך כשהבחינו שזאת אני היו נאנחים ואומרים משהו כמו "זאת כבר הפעם השנייה לונה" אפשר להגיד שכך גם הכרתי הרבה מהחברים שלי בבית הספר. שר הרימה את ידה כמודה באשמה כשהתיישבנו מול איידן וקלי. היינו חבורה מאוד צמודה, כלומר אף אחד לא יכל להיכנס עליה. אני הייתי האחרונה שתפסה את מקומה בחבורה וגם זה הרוב בזכות לוסי. הבנות המשיכו לדבר על המסיבה שכנראה כולן ילכו אליה. אני נדדתי במחשבותי, וחשבתי על החלום המוזר שהתעוררתי ממנו הבוקר מזיעה ומתנשפת.

הייתי בסימטה חשוכה, משום מה הרגשתי פחד בליבי ממשהו, ממישהו.עיניים כחולות זוהרות נגלו מבין הצללים. רציתי לצרוח, לקרוא לעזרה, אך הרגשתי תחושת מחנק, כאילו משהו היה תקועה לי בגרון.

היצור בעל העיניים הכחולות התקרב אליי, הוא עטה צורה של בן אדם, אבל להיות בקירבתו הרגיש כאילו הוא הדיף כולו תחושה שחודרת לעצמות וגורמת לשיתוק מפחד. הייצור התקרב עד למרחק נגיעה. פניו חיוורים כפני מת ומעיניו נשקפות חלונות למוות. אך כשעיניו נדדו בפניי והגיעו לעיניים, פניו השתנו. הוא עדיין היה חיוור ומאיים, אך כשהבטתי עמוק בעיניו, הוא נראה שונה, מבטו היה מפציר, כמעט מתחנן.

משום מה הרגשתי דחף לגעת ביצור, ידעתי את הסיכון אך מצאתי את אומץ ליבי והושטתי את ידי לגעת בפניו, בדיוק כאשר ידי כמעט נגעה בפנים החיוורות הכל התבהר והתעוררתי.

התעוררתי הבוקר מתנשמת במיטה בחדרי כאשר אני מרגישה כאילו אלף סיכות דוקרות את גופי.

"הי, כדור הארץ ללונה" קלי נופפה בידה מול פניי, כולן הביטו בי בדרישה להקשבה, חוץ משר, היא התמקדה בפניי כמנסה לפענח צופן מסובך. נזכרתי שאני בקפיטריה ונראה כאילו תקעתי מבטים בכריך שלי. בדיוק כשלוסי התכוונה לדבר, הצלצול הגואל שלח אותנו לשיעור הבא.

המשך היום היה רגיל ומשעמם, הלכת ברגל לבדי דרך השכונה שנוריס סבאתי גרה בו. היא היתה אישה זקנה ובודדה, בעלה מת לפני שנים והחברות היחידות שיש לה הם החתולים בגלל מזגה החם. כששקעתי במחשבות, הבחנתי בזווית העין בצל. אני מניחה שאלה רק אחד מכלבי הרחוב המסכנים שתמיד מסתובבים במקום.