איך אני עוזר לך? מה אני אמור לעשות כשהגופה המרקיבה שלך מפוזרת בכל החצר האחורית? איך אני אמור להציל אותך אם מנעת מהמוח שלך את החמצן שהוא זקוק לו? איך לעזאזל אוכל לאהוב אותך אם לא נותרה בך ולו טיפה אחת חמה של דם?
התרחקת ממני ואמרת שרצית שקט. שרצית להיות לבד כי את אוהבת את הלבד הזה. את אוהבת את הריקנות הצורבת הזו, שגורמת לאברים הפנימיים שלך לקרוס ולשכל שלך להיקבר תחת יריעה של אשמה מאובקת. במקום להתרוצץ באולם הנשפים עם שמלה מפוארת מעוטרת גאווה ותשוקות, בחרת לעטות על עצמך סמרטוטים ספוגי שנאה עצמית ועלבון.
למה שאישה יפה כמוך תעז לקצץ לעצמה את השיער, לקטוע את גפיה ולצרוח בשתיקה?
מעולם לא חזיתי באדם עם ניגודיות מופלאה כמו זו בה את שבויה. את יפה כל כך, מקרינה שלווה נצחית אבל מענייך זולגות דמעות של ריקבון פנימי. כאילו גופך הוא לא יותר מאשר מחסה לנשמה אבודה מרוקנת מדחפים. אמרתי לך שאני אוהב אותך, ניסיתי בעזרת מילים מחודדות לנפץ את קיר הזכוכית שבנית סביבך. למה את מתירה לאחרים להביט בך דרכו, לחזות ביופי התמים שלך כאילו זה כל מה שאת. לא מוכנה לתת לאנשים להיכנס, לעזור לך לצבוע מחדש את כל מה שדחוס בראש היפה הזה שלך?
אז כתבת לי מכתב. ציפית שאסלח לך בגלל מכתב מזדיין. אני לא רוצה לסלוח לך. את רק עיבית את הזכוכית ובהית בי בעיניים מזוגגות. כמו של בובת חרסינה, כזו שאם אטיח אותה ברצפה היא לא תנותץ, אלא תתפורר ותעלם כליל אל הריק.
למה לך להניח להם לבהות בך כאילו היית מופע של אדם יחיד. מי הכניס לך לראש שרק לזה את ראויה? מעולם לא העזת לפרוץ אותה בעצמך. אולי פחדת להיחתך מהזכוכית ואולי פחדת להיחתך מהסביבה. הזכוכית שלך הגנה עליך אבל שברה את כולנו. את היחידה שמסוגלת להוציא את עצמך לחופשי. ואלוהים, כמה רציתי שתעשי זאת. אבל את פחדת מהכל. העיניים שלך נצצו מאושר כשאנשים התגודדו סביב הריבוע השקוף שלך, כאילו רצית שיחזו בסבל שלך מבלי שיוכלו לעזור.
מעניין אם אחרים כמוני יושבים על המיטה המרופטת שלהם ובמקום לעשות משהו מועיל הם מקלידים את אותן 22 אותיות כל פעם בסדר אחר כי לחשוב על האדם המת שאתה אוהב זו מטלה מסובכת מידי.
היינו אמורים להיות ביחד, לדבר, להסתובב בבתי קפה כמו שני סמרטוטים הוליוודיים ולגדל ביחד ילדים. היית אמורה להיות חסרת ביטחון לגבי כישורי האימהות שלך ואני אמור לחשוש שאני לא מבלה מספיק זמן עם הילדים. במקום זה את קבורה כמה מטרים מתחת לאדמה קפואה, מחכה לתולעים שינקזו ממך כל טיפה של אנושיות שאי פעם עטפה את האישיות שלך. ואני, פוחד שמעולם לא יהיו לי ילדים לאכזב. את לא מבינה מה עשית. היית האדם היחידי הכלוא בקוביית זכוכית, וכולם מסתודדים סביבך, מחליפים מבטי רחמים וצחקוקים מזלזלים, היו גם כאלה שהתעלמו, ונכחו שם רק כי שאר מכריהם היו שם גם.
YOU ARE READING
guilt of the children
Cerita Pendekthe guilt of children, the sadness of life. emotional chaos taking over your body, and twist it around your neck. you cant breath now, your eyes are tearing blood, and your heart slowly crumble. are you strong enough?
