פרק ראשון:
התעוררתי לצליל זמזום שצרם לי מאוד באוזניים. בהתחלה התקשתי להבין איפה אני, אבל עד מהרה הבנתי שאני הייתי מעולפת על הריצפה. לא זכרתי איך הגעתי הנה, וגם לא זכרתי שהתעלפתי, רק ידעתי שאני לא בבית.
הכרחתי את עצמי לקום ולעמוד על רגליי. התבוננתי מסביב. כל מה שראיתי היה לבן. הקירות, התקרה, אפילו אריחי הריצפה היו לבנים. החדר היה מוארך מאוד, וצר, וניחשתי שאני נמצאת במסדרון כלשהו. אנשים התהלכו במסדרון, לבושים בחלוקים ובמדים, עם סטטוסקופים על צוואריהם. כעת ידעתי שאני נמצאת בבית חולים. זה מסביר למה הגעתי לכאן אחרי שהתעלפתי.
צמצמתי את עיניי וראיתי בקצה השני שקע ובו דלת. במקום לא היו חלונות. הלכתי לכיון השקע, אלא שתמונה בודדה שהייתה תלויה על הצד הימני משכה את תשומת ליבי. בתמונה נראתה בחורה, שיערה היה חום גלי ועיניה גם כן חומות. אפה היה מעוקם מעט, משהו שבקושי נראה לעין, אבל אני שמתי לב. מאז ומעולם היה לי פטיש לפנים מושלמות. כנראה בגלל שמעולם לא אהבתי את הפנים שלי. רגע, מה הולך פה?
התבוננתי שוב ביתר שימת לב בתמונה של הבחורה, ואני נשבעת שעוד שניה והייתי חוטפת שבץ. ראשי הסתחרר, והבנתי שלא טוב לי. נשפתי את האוויר מריאותי בקול.
האישה בתמונה הייתה אני.
ומה שהיה עוד יותר הזוי, מתחת היה הכיתוב : מבוקשת. שנכתב באותיות דפוס מודגשות וגסות.
בהיתי בתמונה כמו מטומטמת, עיניי פעורות לרווחה. נאצלתי לבהות שוב ושוב כיתוב כדי להאמין שזה נכון, שאני לא הוזה. רופא צעיר וחתיך במדים עבר לידי ונתקל בי בטעות בזמן שרץ לו לדרכו. "סליחה!" הוא צעק, מבלי להסתכל אפילו. לא הגבתי כי ידעתי שהוא כבר לא שומע אותי, אבל מבחינתי זה היה בסדר. שטויות. למי זה לא קורה?
אחרי שהפסקתי לבהות בתמונה התהלכתי במסדרונות, שהרגישו כמו מבוך בתוך מבוך, כדי למצוא את הקפיטריה, או לפחות איזו מכונת חטיפים. בטני כבר קרקרה מרעב. טוב שהקיבה שלי עדיין שורדת.לא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז שאכלתי משהו לאחרונה.
אחרי שיטוטים ארוכים בחללים שנראו בדיוק אותו הדבר, למעט הכיתובים על הקירות, האומרות את שם המחלקה, מצאתי את הקפיטריה- חדר אוכל שהיה מספיק גדול כדי להכיל כמה מאות אנשים. מעניין כמה גדול המקום הזה. ריח האוכל גירה אותי ובטני שוב השמיעה קולות גרגור, מכריזה על קיומה. הגעתי לעמדה בה הגישו אוכל מתוך מגשים עשויים נרוסטה (ממש כמו בבתי מלון הא? אז זהו, שלא). האוכל היה לא משהו, אבל כיוון שהייתי רעבה מתה והרגשתי ממש כמו חיית טרף שעומדת לאכול איזה חיית בר עוד שנייה, התנפלתי על הפירה חסר הטעם ועל השניצל הלא ממולח מספיק.
כשסיימתי לאכול, הנחתי את המגש על השולחן, אבל לא שכחתי לקחת איתי את בקבוק המיץ של פריגת. לכל מקרה. בדיוק עמדתי להגיע מהדלתות הכפולות שהיו נקיות להפליא כששמעתי צרחה גברית למדי. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, עד שהמילים שנאמרו הגיעו לאוזני. הסתובבתי לראות מה קורה.
