Young Blood-L.S

פרק-19:

הוספתי לכם סרטון חמוד של הארי מעודד את לואי :)
תהנו מהפרק, אל תשכחו להצביע ולהגיב ❤
_
עכשיו ליאם ואני בדרך לאיצטדיון שלואי משחק בו.
הוא נוהג ואני מוצף במחשבות המזויינות של עצמי. אין לי כוח למשחק הזה שתקוע לי באמצע החיים אבל אני חייב התנצלות ללואי, יכולתי לגרום לו להפסיד את הדבר שהכי חשוב לו.
וזה לא שכזה אכפת לי מלואי, אבל אם זה היה קורה לי עם גלישה כנראה שמישהו היה חוטף מכות.
אז למרות שזה נשמע דבילי לגמרי, ליאם ואני החלטנו או יותר נכון ליאם הכריח אותי לקחת את זה בקטע הומוריסטי, כדי שלא יווצר מצב שאני פשוט אתעצבן ואז אקום ואלך.
סיכמנו שאני אהיה כמו המעודדת של לואי, זה עומד להיות כל כך מביך ולפגוע לי בגבריות אבל אני לא שם זין על אף אחד מהחבורת מתבגרים האלה שלא מבינים כלום מהחיים שלהם.
אולי עם ג'מה והחבורה שלה זה יהיה לא נעים אבל לא נורא.
"נו סע כבר" רטנתי לליאם שהיה תקוע בתוך פקק, המשחק כבר היה אמור להתחיל לפני עשר דקות ואנחנו לגמרי מאחרים.
אני לא אסלח לעצמי אם נפספס את הכל, לואי צריך לדעת שהייתי שם בשבילו.
~נקודת מבט לואי~
המשחק אמור להתחיל בערך עוד חצי שעה, אנחנו כרגע מתכוננים בחדרי הלבשה וכבר אפשר לשמוע את הקהל מריע מבחוץ.
עד כמה שחיכיתי ליום הזה במשך המון זמן, זה לא איך שציפיתי להרגיש.
יש בי את הלהט, ההתרגשות והאנדרנלין שלפני משחק אבל אני עדיין נסער ממה שקרה אתמול במסיבה והיום בבוקר.
בכל מקרה אבא לא יודע על זה,אני אנסה לשמור על זה שהוא גם לא ידע.
אני ממש מקווה שהוא יבוא למשחק .
שלחתי לו הזמנה ממזמן כדי שיפנה מקום בלו"ז העמוס שחשוב לו יותר מהבן שלו
וכל מה שהוא אמר היה "נראה" ובטח זרק את ההזמנה איפשהו.
אני די בטוח שלעומת אבא שלי כל החבורה תהיה כאן,אבל למה זה עדיין מרגיש כאילו משהו חסר?
"טומלינסון" שמעתי את אד המאמן קורא לי.
"כן?" שאלתי.
"מוכן לשחק?" הוא שאל ואז אמר "אתה השחקן שאמור להוביל היום,אני סומך עלייך"
"כן המאמן" עניתי לו "מוכן מתמיד" ואז יצאתי עם שאר הנבחרת אל המגרש הרועש.
החלטתי שלא משנה מה היה אתמול ומה יקרה עם אבא,יש המון אנשים שכן מאמינים בי וסומכים עליי ואסור לי לאכזב אותם.
עמדנו בשורה כל השחקנים, מציגים אותנו אחד אחד וגם את הקבוצה היריבה.
כאשר נשמעה השריקה של השופט זה סימל שהמשחק התחיל.
כל אחד מהקבוצה שלנו נכנס לעמדה שלו,לפי הטקטיקה שסיכמנו לפני והמשחק התחיל.
הכדור הגיע אליי ורצתי אל השער של הקבוצה היריבה, בועט אותו לאחד מהשחקנים של הקבוצה שלנו וממשיך לרוץ.
יצא לי להעיף מבט חטוף אל הקהל, ראיתי את ג'מה, לוטי, קמרון, אלינור ונייל יושבים אחד ליד השני ולידם.. רגע זה אבא? חייכתי ישר ופתאום התמלאה בי אנרגיה.
המשכתי לשחק באטרף וממש התאבדתי על הכדור, הכל כדי לרצות את עצמי ויותר מזה את האנשים שאני אוהב.
אני חייב לנצח את המשחק הזה לא משנה מה.
לפני ששמתי לב המחצית כבר הגיעה, בינתיים 3 2 לנו ואנחנו חייבים לשמור על המצב ככה על מנת לנצח.
הרמתי עוד מבט אל הקהל, להסתכל על האנשים שהכי חשובים לי בפעם האחרונה לפני המשך המשחק.
שמתי לב שאבא כבר לא היה שם.
הרגשתי מחנק בגרון ושמרתי את הדמעות שאיימו לרדת בתוכי, לא רציתי לתת לזה להשפיע עליי אבל זה השיא של הבן אדם השפל הזה.
אין יותר לא מכבד וכואב מזה, אני הבן שלו.
נראה שבכלל לא אכפת לו..
השריקה של השופט נשמעה בשנית והגיע הזמן להמשיך את המשחק.
עדיין בערה בי האש של המשחק, אבל היא נחלשה, אבא פגע בי וזה הוריד ממני ואני לא יכול להגיד שהכל בסדר עכשיו.
רצתי בזמן שאני בועט בכדור לכיוון השער אך מישהו מהקבוצה היריבה הצליח לקחת ממני את הכדור וזעקות של בוז הגיעו מהקהל.
הסתכלתי למעלה, רוצה לראות את האנשים שכן גורמים לי טוב ולפתע הבחנתי במשהו שלא ראיתי לפני.
במקום של אבא ישב כרגע.. הארי? ולידו החבר שלו שהסיע אותנו אתמול מהמועדון אני חושב .
חייכתי כשמבטינו הצטלבו ושמתי לב שהוא החזיק פונפונים בידו.
הוא הרים אותם באוויר והעמיד פני מעודדת.
ברגע הכי לא צפוי הוא הגיע, נכנס לחיי בפתאומיות ותפס את 'הכיסא' הריק.
בחיים לא ציפיתי ממנו לעשות דבר כזה, איכשהו אני חושב שג'מה מעורבת.
התמקדתי בכדור והצלחתי להבקיע את הגול השלישי שלי הערב, המצב של הנקודות היה 5 5 ונותרו למשחק עוד 7 דקות.
שמעתי את הקהל צועק בשמי, וכל הדבר הזה התחיל מהארי שצעקתו נשמעה ראשונה וכולם בעקבותיו.
"לואי תכסח את הבני זונות" שמעתי את קולו בין ההמונים.
בעטתי את הכדור לטים שבעט לנייט והוא הבקיע עוד גול.
10..9..8..7..6..5..4..3..2..1 והמשחק נגמר.
הקהל הריע לקבוצה שלנו וראיתי את הארי רץ מהיציע אליי והוא חיבק אותי למרות שהזעתי כמו משוגע.
בחיים לא הייתי יותר מופתע.
היינו עדיין בחיבוק והוא לחש לי "אתה בא לראות פרינדס?" והוא גרם לי לצחוק.
"היית טוב וקרעת להם את הצורה למזדיינים"
אחריי שדיברתי איתו קצת כל החבורה הגיעה והרימה אותי.
עכשיו הגיע השלב של הנאומים.
המאמן שלי דיבר כמה זמן וקרא לי לעמוד לידו.
הוא קיבל את הגביע מהשופט ונתן לי אותו.
"עם עבודה קשה באות גם תוצאות." הוא התחיל לדבר
"ולואי טומלינסון הוא ההוכחה שהמשפט הזה נכון. במשך שנים הוא משקיע ועובד קשה בשביל להיות השחקן הכי טוב שהוא יכול והפרס הזה הוא לגמרי שלו."
הוא סיים את המשפט, מותיר אותי ללא מילים.
"תודה רבה" אמרתי נרגש. "ולא הייתי מגיע לשום דבר מזה בלעדייך ובלי הקבוצה המדהימה שלנו"
הקהל מחא כפיים והרמתי את הגביע באוויר.
כל הקבוצה התאספה ועשתה את המורל שלנו, שהמצאנו יום אחד שהיינו מסטולים לגמרי מרוב אימונים.
"עכשיו יש לנו הפתעה בשבילך" ג'מה אמרה  כשכולם התפזרו, והחבורה עמדה לידי.
ולא יכולתי לחכות לבלות את הלילה עם החברים הכי טובים שלי+ מישהו שאני לא יודע איך להגדיר אותו, אבל מה שבטוח זה שאתם הולכים לשמוע עליו עוד הרבה.