Ocean Eyes / ארן ייגאר x ליווי אקרמן

פרולוג

[על בסיס סצינה מפרק 113 במנגה. לא הכרחי לקרוא אם אתם לא רוצים לספיילר לעצמכם באופן כזה או אחר.]

ליווי עמד בעשב הכהה שצמח לגובה לרוחב קרחת היער. הוא העביר את ידו בעשב באיטיות, עוצם את עיניו האדישות, מנסה להתמסר לתחושה כלשהי.

הוא שאף.

שאף ונשף.

התחושות שהכו בחושיו היו צפויות: ריח של עשן, של זיעה ושל סוסים, מעורבב מעט בריח חריף של מחטי אורנים. הוא שמע את החיילים צוחקים בעייפות ברקע, מנסים לנוח, להנות כל עוד יש להם הזדמנות. זו גם הסיבה שהוא הסכים, אחרי אינספור השידולים שלהם, לשמור את היין המרליאני. אבל לא, הוא לא הרגיש שום דבר אחר.

רק אם... רק אם הכל היה קורה אחרת...

עכשיו הוא ריחף באוויר מלא החום, החרבות הארוכות והכסופות בשתי ידיו, נוצצות באור השמש שחדר מבעד לחופת העלים. קפוא ומלא הוד כמו שד קדמוני. חברי הצוות שלו לשעבר פערו את פיהם לעברו.

כמה... עוד כמה פעמים אני אצטרך לחוות את כל זה?

הוא עצם את עיניו שנית, שיערו השחור ריחף על פניו. הוא היה מיואש עד כדי השלמה. השלמה שמילאה אותו בכוח שהידהד בתוך חללי גופו, מחמם ומקרר בו זמנית. הוא חשב שהוא לא מסוגל להרגיש יותר שום דבר. היתה ריקנות בתוכו, שכמו שאבה את כל הישות שלו פנימה במערבולת אינסופית של כאב שחוק משנים. הוא לא יכל לבכות, הוא לא יכל לצרוח. הוא הרגיש קפוא בזמן, בודד, מת, חסר קיום.

כמה זמן הוא לא הרגיש את התחושה הזאת? כמה זמן הוא לא היה צריך לשבת לילות על גבי לילות על הכיסא שלו, מחכה לשינה המיוחלת שאף פעם לא הגיעה, כשהדבר היחיד שהיה שם ביחד איתו, היא התחושה שהוא קליפה של אדם, גוויה מהלכת?

הוא תמיד חשב שהוא הולך לחיות את החיים הריקים האלו לנצח... אבל לא. כי עם הזריחה של הלילה הבלתי נגמר, זרועות חמימות עטפו אותו בעדינות, ערסלו אותו, פתחו את נשמתו וגרמו לו לבכות החוצה את כל פחדיו. הראו לו שהוא מסוגל לצעוק, לצרוח, להרגיש. הראו לו שלמרות הכל, הוא בכל זאת אדם שראוי לחיות את החיים האלו בדיוק כמו כל אחד אחר.

ארן... רק אם... רק אם הכל היה קורה אחרת.

ליווי נזכר בלילה ההוא, כשהוא ראה את ארן מקרוב בפעם הראשונה, שוכב ישן לאורם המהבהב של לפידי תא הכלא. הפנים הצעירות אך העייפות כל כך הקסימו אותו. השיער הכהה שליווי היה יכול להרגיש את הרוך שלו מדגדג את קצות אצבעותיו אפילו בלי לגעת בו. הריסים הארוכים, העפעפיים השמוטים והעיניים הירוקות שמאחוריהן. ויותר מכל, החלומות והרצונות שמתחת לירוק הזה, שתמיד בערו ללא הפסקה באור נוגה ששבה את לבו ונפשו של ליווי.

ליווי פקח את עיניו ונתן לכוח לפרוץ החוצה.

אז מה אתם חושבים בינתיים? כדאי לי להמשיך?

אם מישהו רוצה שסצינות אררי מסויימות יכללו בסיפור, הוא מוזמן לכתוב לי למטה בתגובות ואני אשתדל כמה שיותר למצוא להן מקום.

נתראה בפרק הבא~