DreamCatcher

מנגינות

היא עמדה לפני ביתה של זו שאמורה לרשת את מקומה.
היא עמדה והחזיקה בחוזקה תליון של חצי סהר מעורפל.
היא לחשה אל הרוח ובמקום מילים או הברות,
יצאו צלילים
צלילי הלילה הדומם,
צלילי תופס החלומות.
היא ציירה בידה האחת באוויר הקר,
שהתערפל כמו זיכרון ישן.

וכך היא עמדה אותה אישה,
היא עמדה מול ביתה של זו אשר תירש את מקומה.

לילה 12:30

~אלן~
'הכל היה חשוך.
הרגשתי את צינת המוות עוטפת אותי, אל היא נעלמה במהרה ולהפתעתי מצאתי את עצמי בשדה ורדים אשר היו אדומים כדם.
באמצע השדה ישבה לבד ילדה עם שיער אשר בהק באדום.
היא נראתה כה שלווה כה טהורה בשמלת התחרה הלבנה שלבשה.
שמעתי אוושת אוויר ליד אוזני ולפני שיכולתי להסיט מבט לכיוון הקול.
באותה ילדה עם השיער האדום ננעץ חץ.
היא הרימה את מבטה אליי עיניה הכחולות מיישרות מבט לעיניי.
ומילה אחת יוצאת משפתיה: "רוצי".
אני מתחילה לרוץ לא מביטה אחורה כדי לראות מי אותו רודף, אני מרגישה את ההתקלה שמפילה אותי רואה אותו מעליי, והפעם הפנים שלו אדומות ולא חלקות הזכוכית אלה משקפות כמו מראה, ואז אני מבינה שהאדום זה דם.'

צרחה בוקעת מפי ומעירה את כל בני הבית, אני יושבת על המיטה מביטה סביבי בפחד, כל גופי רועד ומלא זיעה קרה.
דלת חדרי נפתחת במהירות, מבטי מזנק לדלת ואני כבר חצי הדרך מלזנק מהמיטה ולברוח.
אבל אני עוצרת את עצמי כשאני מבינה שאימי עומדת מולי, מחזיקה בנר.
"אלן? הכל בסדר?" היא שואלת בדאגה,
לפני שאני מספיקה לענות קולה הישנוני של ורוניקה נשמע "אמא, מה קרהאהה?" היא מסיימת את המשפט עם פיהוק, "כלום חמודה, חזרי לישון" אמא אומרת לה בקול מרגיע.
ורוניקה נעלמת לחדרה ואני רועדת בחדרי מרגישה לא בטוחה.
"א..מא א..א..את יכולה לה..שאר..ר אי..תי?" שאלתי תוך כדי יבבות בכי.
היא מהנהנת ונשכבת לצידי במיטה.
אני מתנחמת מהעובדה שמחר יום שישי כך שאין לי לימודים.

בוקר 5:30
אני מתעוררת ומרגישה שאימי כבר לא לצידי אני נאנחת וגוררת את גופי למקלחת.
אני מתקלחת ומתלבשת.
אני יורדת למתחת לביתי ומתחילה לעשות הליכת חימום עד לפארק ומשם להמשיך בריצה, בשבילי הריצה שבפארק עצמו.

אני מגיעה לפארק של על שם ויסיטג'יין תורמת הפארק, כך גם קוראים לעיר שלי.
העלים על העצים מתחילים לנשור מהעצים, הכל בצבעי כתום, אדום וצהוב.
אני מתחילה לרוץ עד שאני מגיעה לספסל שממוקם על הגבעה הגבוהה ביותר בפארק.
משם אני רואה את כל הבתים את השמש שהתחילה לעלות. העיר התחילה להתעורר.
עכשיו כבר 6:00 בבוקר.

כשאני יושבת ככה על הספסל הרגיל שלי, בפארק מול הבית שלי, בויסיטג'יין עיר מולדתי.
אני מרגישה בטוחה.
באוויר נשמעת מנגינה, אני מוצאת את עצמי מזמזמת יחד איתה.
" יום שישי את יודעת...
יש בעיר מסיבה."
אני קמה וחוזרת בריצה קלה לבית שלי.