שמי עינב,ואני בת 13,אף פעם לא הייתי מקובלת,עושים עליי חרם,למרות שאנחנו כבר מן ילדים גדולים..אף פעם לא היו לי חברים וכולם תמיד שנאו אותי.למרות שאני משתדלת לרצות את כולם תמיד הכל מתחרבש.ותמיד אני חייבת להיות האשמה..
עט לא עובד-עינב אשמה
ילד קיבל הפרעה-עינב אשמה
הילדה הכי מקובלת קיבלה נכשל-עינב אשמה
מישהי שברה את הציפורן-עינב אשמה.
הכיתה מקבלת עונש-עינב אשמה
נשארים שעה בגלל שהתפרעו-עינב אשמה
ילדים הלכו מכות-עינב אשמה
עינב,עינב בכל מקום
אנשים בבית הספר מסתכלים עליי ומצביעים,בלי בושה,בהפסקות אני לבד,כשמסביבי חבורה של פרחות עם מיני שורטים,צוחקות עליי בלי בושה.בזמן שלהם הכל מסתדר
בלילות תמיד בכיתי לכרית
בסוף היום תמיד היו מרביצים לי..
הכל התחיל באותו היום ההוא..
חזרתי מבית הספר,כולי שריטות,צלקות,כל הגוף שלי שורף,יש לי פנס אחד בעין.השיער שלי סתור.התיק שלי מרוח בטיפקס ובאחד מתאי התיק יש נייר טואלט משומש ומקומט.
אני משליכה את התיק על הרצפה ונכנסת לפייסבוק,בתקווה שיהיה ניצוץ אחד על משהו טוב.אבל כלום,נאדה,כל הפרסומים על קבוצות השנאה עומדות מול עיניי.לפתע בקבוצה של הכיתה סרטון מושך את עיניי.
"עינב הזונה!!!" עמית כותב ומוסיף סמיילי עם לשון
"לדוד משה היה פרה אי אה אי אה או,ולפרה קראו עינב אי אה אי אה או.." כותבת שירה,המרשעת של הכיתה
אני מתעלמת מההודעות הפוגעניות ואני צופה בסרטון.שם,אני רואה שם שמשחיתים את התמונות שלי.מוסיפים לי שפמים,עושים ממני שטן ומחברים את הפנים שלי לגוף של בחורות ערומות.כיביתי את מסך המחשב.אני לא יכולה יותר.על השידה עמדה סיכת העורבני,עורבני חקיין,אמא שלי נתנה לי אותה במתנה לכבוד יום הולדתי ה12,אני אוהבת מאוד לקרוא,בעיקר משחקי הרעב.היא ידעה שאני אוהבת את זה.
אני עונדת את הסיכה על חולצת בית הספר שלי.אני כבר יודעת מה לעשות,אני משאירה את הפייסבוק שלי פתוח,וכותבת בקבוצה של הכיתה שלי:
"אם זה מה שרציתם..זה מה שתקבלו..אני מקווה שתיכנסו לכלא..להתראות לתמיד" ואני מקליקה על אנטר.
אני מתהלכת לעבר המטבח,לוקחת סכין חדה.אני נכנסת לחדר וסוגרת את הדלת.סיכת העורבני חקיין על חולצתי.
אני סופרת לאחור עד שלוש...חושבת על החיים הנוראיים שעברו עליי.
1..
2...
3..
אני נושמת נשימה עמוקה והסכין נכנסת לי לבטן,חותכת תוך שניות כל וריד ושריר שקיים בתוכי.אני מוציאה את הסכין ויורד דם.הרבה דם.אני נופלת על הרצפה,נושפת נשיפות כבדות.אני מרגישה לאט לאט איך אני מתרוקנת,כמו סוללה בטלפון..
אני נזכרת בשיר.שיר אחד ממשחקי הרעב,שתמיד הייתי לוחשת לעצמי בלילות כדי שאתעודד ואוכל להירדם..
אני נושפת ומתחילה לשיר חלושות,נחנקת.:
בעמק האחו,תחת עץ ערבה
על מיטה של עשב,על כרית של אהבה
עצמי עיניים,הנחי ראשך על הכר הרך
וכשתפקחי אותן מחר,השמש שוב תזרח
כאן הכל בטוח,כאן הכל חמים
כאן שומרות חינניות על מנוחת החולמים
כאן מתוקים חלומותייך ומחר יתגשמו כולם
כאן את יקרה לי מכל דבר בעולם.
בעמק האחו,במקום מחבוא פורח
גלימה של עלים,קרן אור ירח
שכחי את הצער,תני לכאב לחלוף
וכשיבוא הבוקר,הוא את כאבך ישטוף..
השורות האחרונות נבלעות באור הלבן שאליו אני נמשכת,אני רואה במעומעם את אמא שלי,
"עינב!! עינב לא תישארי איתי!!!!" היא צורחת
אני מציירת לה לב על היד,בזהירות,בעדינות.הדמעות שלה מכסות לי את הפנים.
"זה..הם...הכיתה..בגללם.." אני לוחשת ויורקת דם.
מי אני? מי אני כבר? אני גוססת? מתה? בטח שכן.העפעפיים שלי כבדים מדי.אין יותר דם בגוף,חמצן לנשימה.
לחשתי לאמא שלי,בפעם האחרונה:
"כאן את יקרה לי,מכל דבר בעולם..."
האור הלבן משך אותי יותר ויותר,והנה אני שם..בלא נודע.העיניים שלי נעצמות בכבדות
