יד הושטה מבין האפלה, שאפפה את העיר באכזריות. פרברי העיר, שקטו יותר מפעם. פעימות הלב נשמעו. הנשימות. הנשימות האחרונות של אנשי העיירה. מוות. ודם. זה מה שראיתי. בין כל זה חייתי. ואמשיך לחיות. ביתי הגדול, השומם, שנבנה לפני כמה מאות שנים. עדיין עומד, פשוט כמשמעותו. הוא עומד לו, בפרברי העיר הקרה והמרה הזאת. צרחות. זה מה שמעיר אותי בלילה. דקירות. ושקט. שקט שלא מהווה שלווה כלשהי. שקט שמהווה פחד. לפעמים אני חושבת לעצמי, שלולא ביתי בגדול, והמוגן. הייתי מתה. נשארו אנשים אחדים בעיר. ואותנו פוחדים להתקיף. איננו יודעים מי תוקף או מה תוקף , האנשים היחידים שנשארו לא מספרים לי כלום , כי אני קטנה זה מה שהם חושבים .יש משהו מיוחד בנו ,מי שנשאר חי . באותו ערב , בפרברי העיר האויר קפא ואז כולם הבינו שהדבר הזה חזר לתקיפה שנייה . האנשים שנשארו חיים, סגרו את החלונות והתריסים. לאנשים לא היה אכפת ממני. הם דאגו אך ורק לעצמם. זה מה שקורה שמנסים להישאר בחיים. אחרי שעה של פחד, וחושך, ואחרי הרבה צרחות ואנקות כאב, הסתכלתי מהחלון, בחרדה. כי לא חשבתי שפרברי העיר, יכולים להפוך לפרברי המוות.
