המרצה שלי 💘 [♡bxb♡] *גמור*

המרצה שלי חלק 3

"מה אני עושה?" שאלתי את עצמי הלחץ משתלט והאינסטינקט הראשוני לרוץ למקומות מוכרים אולי בהם היא תיהיה פעל בשנייה.
סופי לא הייתה בפארק הקבוע אליו הייתי לוקח אותה..
היא גם לא הייתה אצל חברתה שני..
רצתי לאוניברסיטה חסר מודעות, נו באמת למה שהיא תהיה שם סטרתי לעצמי במצח.
____________________________________
עמדתי במסדרון האוניברסיטה חסר נשימה ומזיע.
"איי כואב לי הצדד" אמרתי תופס במותן הימנית שלי מתנשף.
"בן?" נשמע קולו של מארק. לא רציתי להרים את ראשי פחדתי לפגוש במבטו.
הדמעות לאט לאט התאספו בעיני העייפות.
מארק שלח את ידו בעדינות אל סנטרי, מרים את פניי.
עצמתי את עיני מהלחץ, שיט אחת הדמעות הצליחה לברוח.
"הכל בסדר?"
"תסתכל עליי.." אמר מארק מודאג אוי לא הוא מודאג מה אני עושה?! איך אגיד לו שסופי, סופי הקטנה שלו נעלמה..
"בן!" מארק מתחיל לאבד סבלנות.
פתחתי את עיני בעדינות מנגב את הדמעות המטופשות האלה יותר גרועות מהמלשן הכי גדול, מסגירות אותך בשנייה.
"אהממ.." אמרתי קולי רועד נו באמת...
אוקיי אני צריך להתאפס על עצמי.
"כן בן אני מחכה" אמר מארק שם את ידיו על המותניים שלו.
אוקיי בן עכשיו אתה מוציא משפט שלם תתאפס על עצמך, מה שעבר לי בראש.
"אההממ אה סססופפיי"
נו באמת אפילו משפט אני לא יכול להוציא.
"כן, מה עם סופי?" אמר מארק מנסה להרגיע אותי אומר כל מילה עם ידו מושטת קדימה.
"היא היא נננעללממהה" זהו אמרתי את זה.
"מה?!" פתאום קולו השתנה ועמדתו הנונשלאנטית הפכה ללחוצה ידיו נפלו בבת אחת ופניו שוב לבשו דאגה.
"מה זאת אומרת? אוקיי קודם כל תירגע מה היה?" אמר מארק שם את ידו על כתפי.
סיפרתי למארק הכל על כך שהיא לא נמצאת בשום מקום ולבסוף
"השומר אמר שאמא שלה לקחה אותה" אמרתי מקנח את אפי עם ידיי.
"האישה הזו!" ירק מארק מפיו ומבטו עבר הצידה בעצבים.
"אתה חושב שהיא בסדר?" שאלתי מפוחד.
"כן, היא אמא שלה למרות שהאישה הזו לא מגיע שיקראו "אמא" " אמר מארק לא מזיז את מבטו מהצד.
"בן.." אמר מארק ברכות חוזר להביט בי.
"מממ" אמרתי קולי עדיין טיפה רועד ועיני אדמומיות.
סגרתי את עיניי מרגיש עייפות.
אל תירדם עדיין לא לא ליפול, חשבתי בראשי מרגיש שכל רגע גופי עומד ליפול.
מארק ליטף את ראשי עיניי נפקחו בהלם, פגשתי את פניו היפות חיוך עייף עלה על פניו והמבט שלו היה כל כך חם ואוהב.
"אני אטפל בזה תחזור הביתה, תנוח ותאכל משהו כל פעם שאני רואה אותך אתה יותר רזה, אוקיי?" אמר מארק מתכופף לגובה עיני כשפניו קרובות לשלי, למה הוא כל כך יפהה עיקמתי את גבותי בחוסר אמונה.
"למה אתה כל כך מתוק ודואג אה?" אמר מארק מבלגן את שיערי והלך לו לדרכו, שוב גורם ללבי להחסיר שמונים פעימות במכה.
"תירגע..." אמרתי ללבי מחייך בטיפשות, שם את ידי על החזה על מנת להרגיעו.
_________________________________
צלצול טלפון מקיף את קירות חדרי.
"מממ" השמעתי קולות ייאוש מהרעש, מתחפר עמוק בשמיכה אך צלצול הטלפון שב שוב ושוב. הטלפון מונח ליד ראשי מוכן כל רגע לשיחה ממארק לשמוע מה עם סופי.
"הלו.." עניתי בקול עייף.
"בן בן.." זה הקול שלו אוי כמה שהוא נעים, הוא קורא לי בן בן אני בחלום.
"מה? אתה ישן?.." הקול המתוק שלו הוא ציחקק מבעד לסך הטלפון.
מצאתי את עצמי מחייך כמו מטומטם, אני בטוח בהיי מהשינה היום הזה הרג אותי נפשית ופיזת אני ממש לא בכושר..
"אוקיי, אני מקווה שאתה שומע אותי" בטח ששומע שומע ונהנה מכל רגע חשבתי לעצמי מחייך וחובט בראשי עם הכרית.
"סופי היא-"
"סופי?!" אמרתי פתאום חוזר למציאות בה סופיה הקטנטונת נעלמה.
"מה איתה? היא בסדר? מצאת אותה?" תקפתי אותו עם שאלות לא מאמין שבאמת נרדמתי עוד צעד טיפשי מצידי.
"היי היי מאמא תרזה" הוא אמר שוב מצחקק.
"היא בסדר גמור דיברתי עם אמא שלה, המלאכית שלי כאן לידי ישנה" אבן ירדה לי מהלב וחיוך עייף עלה על שפתיי.
"בן?"
"כן?"
"תודה לך"
"אין על מה" אמרתי מחבק את הכרית שלי קרוב אליי מחייך שוב.
"יש על מה, אין לך מושג כמה אני מעריך אותך, באמת זה לא מובן מאליו"
"היי אני מסמיק כאן" אמרתי בציניות.
"אני מקווה שאני היחיד שיגרום לך להסמיק" אוקיי אני מת.
"..." מה אומרים עכשיו?
"צוחק" אמר מארק בטון מאוד לא משכנע.
"לילה טוב בן בן, נתראה מחר"
"לילה" אמרתי חסר נשימה.
__________________________________
בדרכי לאוניברסיטה לא הפסקתי לחשוב על שיחת הטלפון שניהלתי עם מארק, המרצה שלי!
"אני מקווה שאני היחיד שיגרום לך להסמיק" למה הוא התכוון בזה לעזאזל זו באמת הייתה בדיחה?
"וואוו היי!"
הרמתי את ראשי מהאדמה בה בהיתי כל הדרך למשמע צעקה.
"איי" אמרתי נופל איך לא שמתי לב לרוכב האופניים למולי.
"תשים לב לאן אתה הולך!" הוא צעק שוב.
"כן ואתתה אהממ" צעקתי חזרה אבל עד שחשבתי על משהו להגיד הוא כבר היה מחוץ לטווח ראייה.
"אוף" החמצתי פנים אמרתי קם מנקה את אחורי המכנס .
__________________________________
פניתי אל שולחני ונח לו שם פתק בצורת לב, אה?
"האם תהיה הוולנטיין שלי?" היום יום האהבה? שאלתי את עצמי מגרד בראשי.
"פופלארי.." נשמע קולו של מארק מדלת האודיטוריום.
*באוניברסיטה הכיתות גדולות הקיצר*
"אה? כע.." אמרתי מגרד שוב בעורף ממבוכה.
___________________________________
כל השיעור מארק לא הביט בי פעם אחת הרגשתי ריחוק קטן..
אבל שוב פעם כל פעם שאני מרגיש כך אני נזכר הוא ה-מ-ר-צ-ה שלי..
___________________________________
בסוף השיעור נשארתי אחרון בכיתה מקווה להחליף מילה עם מארק.
הוא היה עסוק מדי עם הדפים שלו.. לא רציתי להפריע, התקדמתי לכיוון הדלת מסתכל עליו אולי הוא יקרא לי אבל זה לא קרה.
"אהממ בן?" פגשתי בפניה של אחת מחברותי לכיתה.
"כן?" אמרתי מסתכל אליה שטיפונת נמוכה ממני.
"אהממ" היא אמרה משחקת עם השיער שלה.
"יש לך וולנטיין?"
"האמת שלא" אמרתי מסמיק טיפה מובך.
"או.." היא אמרה מחייכת לעצמה.
"מ-מ-ש פופלארי.." שוב קולו המתגרה של מארק אני יכול להישבע שהוא חייך.
הסתובבתי לראות אם הוא מאחורי אבל הוא כבר התקדם.
החזרתי את מבטי אל הנערה אבל היא נעלמה.. אוקיי זה היה מוזר.
___________________________________
טיילתי בארכיון האוניברסיטה מחפש אחר ספריי לימוד.
אני אוהב לבלות פה מקום שקט בו אפשר ליהנות רחוק מהמציאות.
"אני צריך לקנא?"
"אה?" אמרתי מחפש מאיפה הקול בא.
עמדתי בשדרת השידות מחפש אחר ספר.
"מארק?" שאלתי שוב.
"אני המרצה שלך פה לא מארק" שוב הוא אמר ראשו מציץ מאחת השדרות.
עקבתי אחרי קולו הוא נשען על אחת שידות הספרים קורא כאילו ספר.
גלגלתי את עיניי מתקדם אליו.
"מה אמרת?" שאלתי בוהה בו בחוסר סבלנות.
"לא ידעתי שאתה כל כך פופלארי בקרב הבנות"
"קודם כול הספר שלך הפוך" אמרתי מניף את אצבעותי כסופר וחיוך עלה על פניו.
"דבר שני, למה זה עניינך שוב?"
הוא קם לאט מתקדם אליי ואני מתרחק לאחור, שדרת הספרים צרה אין פה מספיק מקום.
"כי אמרתי לך כבר שאני רוצה להיות היחיד שיגרום לך להסמיק" הוא אמר שוב בוהה בשפתיי מלטף אותן.
"הצלחתי" הוא אמר מחייך, בטח שהצלחת דביל אני בטח אדום כמו עגבנייה.
הורדתי את ידו בעדינות ולאחר מכן כיסתי את לחיי לא מעז להביט לו בעיניים.
"אתה יכול להיות שלי בבקשה?"
עיניי נפערו בהלם.
"אהממ המרצה" אמרתי חסר נשימה, אנחנו עדיין באזור ציבורי.
"נכון אני המרצה" אמר מארק מצביע על עצמו.
"ואתה.. הסוטדנט שלי" הוא לחש מלטף את ידיי המכסות את לחיי הבוערות.
"שלי.." הוא אמר שוב מחייך חוזר להביט בשפתיי.
גאדד למה הוא כזה מושלם איך רק מהקול שלו אני מרגיש צמרמורת.
עליתי על קצות אצבעותי.
אחת, שתיים, שלוש, ספרתי בראשי עוטף את צווארו ומנשק אותו.
מארק אחז את מותניי מצמיד אותי אליו כמה שרק אפשר לא משאיר בינינו מקום.
השפתיים שלו שיחקו עם שלי מנסות למצוא פתח ואני נכנעתי אליו כל כך רציתי את זה באותו הרגע, אותו אני רוצה אותו.
ידי התחפרו בשיערו מבלגן אותו בתשוקה הנשיקה מתמשכת, הלשון שלו כזו מקצועית, הוא קוסם שיודע לעשות קסמים עם הגוף שלי.
"אהה" גנחתי בלחישה אל הנשיקה, משם מארק לא הצליח לשלוט בעצמו ועבר אל הצוואר שלי מרפרף את שפתיו, מנסה כמה שיותר לא להחריב את עורי עם סימני אהבה.
ובשנייה חום גופו נעלם ושפתיו אליהן כל כך חשקתי נטשו את עורי.
"בן, תשלוט על עצמך באמת" אמר מארק מחייך נשען אליי כשידיו כולאות אותי בינו לבין שידת הספרים.
"מה אתה אומר? המרצה" אמרתי משלב את ידי מחייך למראו המבולגן שיערו פרוע והמכופתרת שלו התקמטה.
"טוב יש לי דברים לעשות" אמרתי מעיף את אחת מידיו והוא מעד עוד שנייה נפל.
חייכתי כשגבי אליו, בתכלאס אין לי מה לעשות אני חסר חיים בעיקרון.
___________________________________
*היי סליחה על הדילאיי הרציני🙏, מתכוונת לעשות יותר חלקים תהנו❤