נערת הניחומים | פנטזיה רומנטית למבוגרים

פרק ה

שלום לכולם:) אני ממש מקווה שהפרק לא יהיה עמוס או משעמם מדי - ובבקשה תגידו לי אם הוא היה מבלבל, כי אני מרגישה שהגזמתי עם התיאורים שלי הפעם. שתהיה לכם קריאה מהנה ונתראה בראשון הבא!

***

הם התקדמו בריצה לאורך כל היום והערב. הם לא העזו לעצור אפילו לשנייה אחת, כיוון שידעו שאם יעשו זאת - יתפסו אותם. זיאה לקחה נשימה עמוקה לריאותיה, היא הרגישה בדקירה העזה שנכנסה לצד בטנה והודיעה לה שהיא לא יכלה להמשיך לרוץ כך יותר. אך במקום לעצור ולנוח, היא הסיטה את מבטה הנואש אל טאיינה והביטה בה מבעד לתסכולה.

ליבה הלם באזור רקותיה והיא יכלה להרגיש את רגליה הזועקות מתחתיה בכאב אדיר וחזק. היא הישירה את מבטה קדימה בין העצים והבחינה בדמותו של הנער הרץ מלפניהם. האור החיוור של הירח שחדר בין ענפי תקרת היער האיר את דרכם ונפל על דמותו הכהה והמתרחקת, בעודה מסתובבת אחורה ומבחינה באורות הרחוקים של הלפידים שנעו לקראתם.

אל האלים, הם היו קרובים מדי. היא בלעה רוק והשתנקה כנגד החנק שסגר את גרונה ומנע ממנה מלנשום לכמה שניות, לפני שהיא השתעלה בחוסר שליטה. היא לא ידעה מה לעשות, מלבד להמשיך הלאה ולצאת מכאן. הם חייבים היו לצאת מהשטח הדרומי ולהיכנס לתוך היער המזרחי של בירת הממשל.

"זי-זיאה!" היא שמעה לצדה. "אנחנו חייבות... ח-חייבות ל-לעצור!" קראה לעברה טאיינה בקולה המתוסכל, לפני שהיא קפצה במקומה. מקפצת מעל החץ שננעץ באדמה לצד רגליה. "לכל הרוחות!" היא זעקה למראה החצים שהצטרפו לראשון שתקף אותה, בקצב אחיד ובזה אחר זה. "בשם כל האלים! הם כאן, זיאה! הם כאן!" היא קראה, קופצת לעברה ותופסת את זרועה בחוזקה. "תגידי לילד לקחת שמאלה - עכשיו!" היא משכה אותה במהירות אדירה קדימה, בזמן שזיאה התעשתה ונענתה לפקודתה של חברתה הלוחמת.

"ילד! ילד, קח שמאלה!" היא זעקה בשפה הוואלז'ית, אך במקום להקשיב לה ולפנות לכיוון השמאלי של היער - הוא פנה ימינה. "הו, אלוהים! אמרתי; שמאלה-"

"אמרת לו ימינה?!" היא שמעה את קולה העצבני של טאיינה, לפני שזאת נאנחה ופתחה אחריו בריצה, עוד לפני שזיאה הספיקה להגיב לדבריה או לפעולה הבאה שלה. "טוב... זה לא משנה עכשיו! לכי אחריו, אני אטפל בהם-"

"אבל-"

"בלי, אבל... זיאה! אחריו! עכשיו!" היא פקדה עליה, לפני שהיא דחפה אותה קדימה ונעצרה מאחורי אחד הגזעים, מסתובבת ושולפת את החץ והקשת שלה לעברם. "רוצי, זיאה! רוצי! אנחנו נתראה בבירה..." וכן, מבלי אפילו להסתובב אחורנית, זיאה לקחה נשימה עמוקה ופתחה בריצה מהירה אחר הילד, ימינה.

רגליה נשאו אותה בין העצים הגבוהים ומבעד לחשכה העמוקה של היער, כאשר היא שמעה זעקה אימתנית של כל הגברים מאחוריה והגבירה את קצב הריצה שלה בתנופה מהירה קדימה. היא ניסתה לשמור על קצב אחיד והישירה את מבטה קדימה אחר הילד, מגלה שהוא נעלם לחלוטין מזווית ראייתה.