סיימתי לסדר את הבית בתקווה שאורנלנד לא ישים לב שהתרחש משהו.
והתחלתי להכין אוכל לבואו, הוצאתי ירקות מהמקרר וחתכתי בשביל הסלט תיבלתי אותו ושמתי במקרר. הבטתי מסביב ולקחתי פתיתים והתחלתי לבשל אותם, לקחתי בצל וחתכתי אותו כדי לערבב עם הפתיתים כמו שאורנלנד אוהב. כשסיימתי הלכתי לעבר הסלון, אני תשושה מהיום הזה, התיישבתי בספה הנוחה בעדינות והדלקתי את הטלוויזיה.
אבל לא מצאתי מה לראות, הכל היה נראה לא מעניין וחסר טעם, משכתי לדפדף בין הערוצים עד שלאחר 10 דקות אורנלנד נכנס לבית "אני בבית" אמר והתקדם לכיווני "מה קורה?" שאל עם חיוך "בסדר... היה לי יום קשה בעבודה בא לי רק להתקלח ולישון" עניתי "תשבי איתי לאכול את יודעת שיש לך כאבי ראש בבוקר עם את ישנה על בטן ריקה, וחוץ מזה את רוצה שאני ישב לבד??" אמר וציחקוק נפלט מפיו " טוב.. לך תחליף בגדים אני עשים לנו לאכול" אמרתי והסתובבתי לעבר המטבח, מזגתי לשנינו אוכל שמתי קנקן מים ושני כוסות ואת הסלט במרכז השולחן "בוא לאכול" צעקתי לעבר חדרו של אורנלנד "בא בא" הוא ענה הוא יצא מחדרו עם בגדים נקיים וישב בשולחן מולי "הינ משהו מיוחד היום בעבודה?" הוא שאל " לא סתם יום קשה" עניתי בייאוש מכל היום הזה שקט שרר בחדר" אורנלנד מה אתה זוכר מההורים שלנו" השאלה שנפלטה מפי שברה את השתיקה אורנלנד הרים את מבטו מהצלחת עלי ועצב היה על פניו " למה את שואלת?" הוא שאל " סתם..אתה אף פעם לא מספר לי כלום, אלה ההורים שלי ואני לא יודעת אליהם כמאט כלום" אמרתי בכל קצת מורם " זה לא הזמן..." הוא ענה ומבטו היה מופנה לצלחת. קמתי מרוב שלא יכולתי עוד לשבת "אתה תמיד אומר את זה, מתי יגיע הזמן?" אמרתי. אורנלנד גם קם מכסאו בעצבים " למה את שאולת פתאום..מה קרה.. מה השתנה?" הוא שאל והרים את קולו וזה עוד יותר עצבן אותי " כלום מה צריך לקרות משהו אם אני רוצה לדעת משהו על ההורים שלי?" צעקתי בחזרה
"את יודעת מספיק!" הוא צעק לעברי הרמתי את קולי עוד יותר וצעקתי " מה מספיק אני רק יודעת שלאמא שלנו קוראים עניו ולאבא אריק" "למה את רוצה לדעת אליהם משהו, הם האנשים שזרקו אותנו. הם השאירו אותנו לבד, הם בכלל יודעים מה עבר עלינו, כמה סבלנו? לא הם לא יודעים כלום. האפסים האלה זה מה שהם אפסים מי שזורק את הילדים שלו הוא אפס ולא אכפת לי מהם וגם לך לא צריך להיות אכפת, אנחנו מסתדרים טוב מאוד לבד אנחנו לא צריכים אותם ולא אף אחד אחר" הוא צעק בעצבים עד שפניו נהיו אדומות. דמעות ירדו מעני "הם לא היו עוזבים אותנו סתם, הם בטח רצו להגן עלינו, או..." " או מה...?, מה?? את לא מבינה אנשים אפסים כמוהם זורקים את הילדים שלהם, הם מביאים ילדים ומבינים שהם עשו טעות וזורקים אותם וזה מה שאנחנו בשבילם טעות הם לא הגנו אלינו ולא כלום הם סתם זרקו אותנו כמו זבל"
הדמעות המשיכו לזלוג מעני ורצתי לחדרי שכבתי במיטה ובכיתי ולא הצלחתי לחשוב על כלום אחרי חצי שעה שלחתי הודעה לענבל "ענבל מחר אני לא מגיעה לעבודה כי אני חולה אז תרשמי את זה באתר של הרופאים בשבילי, ותודה!" לאחר 10 דקות שמעתי צפצוף הודעה הסתכלתי והודעה אחת מענבל "מה יש לך" קראתי את ההודעה והתחלתי להקליד "סתם צינון קר אבל לא כדאי שאני יבוא שאני לא ידביק חולים" שלחתי "תרגישי טוב" היא רשמה "תודה" עניתי וכיביתי את הטלפון.
ולאחר חמש דקות נרדמתי שפני מלאות דמעות..
YOU ARE READING
יש סודות שלא מגלים...
Ciencia Ficciónבלילה אחד ההורים של קארן נטשו אותה ואת אחיה בבית יתומים קארן בת שנתיים ואחיה אורנלנד בן 5 הסיפור מתרחש כעבור הרבה שנים שדברים מוזרים מתחילים לקרוא קארן מגלה שהיא לא עוד סתם אישה אלה שהיא נצר לשושלת של אנשים עם דם מיוחד דם שנועד לעזור ולהציל את העולם...
