פיירו-צ'ייס

פרק 8 - הבשורה והשלכותיה

בוקר בוולהלה. זמן נפלא, מואר. הרגשת שלווה. ארוחת בוקר טעימה. בילוי נעים עם חברים.
חה חה חה!
לא נפלא ולא נעליים. קמתי משינה חצי טובה. לא היה לי נוח לישון אחרי החלום הקריפי שלי עם לוקי והל. קמתי רטוב ומגעיל בגלל הזיעה... ואולי לא רק בגללה. הסיפור של הל היה אכן משעמם אך עדיין די מפחיד כשמספרת לך אותו אלת המוות בעולם המתים. ניזכרתי שאני חייב לגלות מה קרה לאלכס, אז דילגתי כמה שלבי היגיינה בסיסיים כדי להתארגן יותר מהר. כשיצאתי מהחדר, מול הדלת שלי כבר עמדו חבריי מקומה 19.
"שלחו" אמר חצי-נולד גונדרסון.
"אותה" אמר טי-ג'יי.
"להלהיים" אמרה מלורי קין.
מה?!?!
פערתי את הפה.
"אני חייבת לציין ששמתי לב לשוביניזם קטן בחלוקה שלנו" אמרה מלורי לחבריה שעמדו לצידה. "למה אני מדברת אחרונה? ולמה אני אומרת את המילה הקשה ביותר? אפשר להגיד שהיא עיקר המסר, וזה הכי כואב להגיד!" היא הכריזה בעלבון קטן.
"את רצינית? חברה שלנו נישלחה להלהיים, ואת עוד מתלוננת? פמיניסטית מפונקת שכמוך!" צעק חצי-נולד על מלורי.
"תסתום חזיר-בר עם גרזנים! לך לרוץ חצי עירום בשדה קרב ולזלול כמו היפופוטם!" מלורי צעקה בזעם על גונדרסון.
"די לריב שני פוצים חוצפנים! תנו למגנס לעכל." טי-ג'יי הרגיע את הרוחות במיסדרון.
"מה אמרתם?" שאלתי בהלם,"ולמה אמרתם את זה אחד אחד?" שאלתי והסתכלתי במבט מבולבל על חבריי.
"נדבר אחרי ארוחת הבוקר." טי-ג'יי אמר ולקח לי את היד.
נמשכתי לעבר המעלית. הלהיים? אז אולי הל סיפרה לי את הסיפור לא סתם? אם אלכס נמצאת בהלהיים, לא הייתי יכול להתעלם מהמצב! תחושת בטן אמרה לי שמחכה לי עוד מסע.

"קודם כל, תנשום עמוק..." אמר טי-ג'יי.
ישבנו בבית קפה קטן בבוסטון. אף אחד מאיתנו לא הזמין שום דבר, חוץ מחצי-נולד, שהזמין סטייק. אני אציין שהשעה תשע בבוקר. חצי-נולד גונדרסון הוא פשוט קיבה ענקית עם שרירים וגרזנים. לי לא היה תיאבון כלל, הרגשתי כאילו החדשות על אלכס קופצות אצלי בקיבה ורצות אצלי מרתון במעיים.
השתררה שתיקה די ארוכה של כמה שניות. חשבתי שאם לא אגיד מילה אז החברים שלי לא יוכלו לאזור אומץ ולהגיד את הבשורה הקשה, לכן אמרתי בתוקפנות, "אני נשבע שאם לא תספרו לי עכשיו בבירור מה קרה, אני..."
"תיזהר, בוסטון! אתה לא תאיים עליי!" אמרה מלורי קין ושלפה סכין.
"תירגעו כבר! מגנס, נודע לנו ששלחו את אלכס להלהיים, לשנתיים. זה היה הציווי של אודין. היא תצטרך לשהות שם בגופה ולהירקב עד יום עונשה האחרון." טי-ג'יי הסביר.
"להרקב? ואז היא תחזור לוולהלה זומבית?" שאלתי בדאגה.
"היא תחזור לדמותה הרגילה עם הזמן. בשרה ועורה ייבנה מחדש במהלך כמה שנים. לדעתי, זה יהיה מגעיל לראות אותה ככה, חוזרת לגופה, אבל לפחות זה יעבור." אמר גונדרסון.
"מה זו הברבריות והפרימיטיביות הזו? הם לא הגזימו עם היצירתיות של העונש?" שאלתי בזיעזוע.
"הלגי הסביר לנו גם שהכוונה הייתה לשעמם את אלכס למוות. ברור שאמרתי 'למוות' כביטוי, כי אתה יודע, היא כבר מתה." אמר טי-ג'יי.
הבטתי בטי-ג'יי במבט של "כאילו הבנתי, לא צריך להסביר לי" והוא פשוט התעלם והמשיך לדבר,
"אתה מבין, בהלהיים אי אפשר להפגש באדם אחר. גם אם תלך כל חייך באדמות השאול, לא תתקל בנפש אחרת. בנוסף, רצו לקחת מאלכס את הדברים החשובים ביותר בשבילה, את חברייה... ואת בן זוגה."
"תקופת יובש של שנתיים! אכן עונש אכזרי ברמה אלוהית!" צחק גונדרסון.
זה היה הדבר הכי לא במקום שבן אדם יכול להגיד. אפילו אני לא הגעתי לרמת טימטום כזו.
מלורי בעטה ברגלו של חצי-נולד ואמרה לו, "שתוק דפוק! לך תופיע בסטנד אפ 16+ לתיכוניסטים שתיינים, חתיכת מפגר! אתה לא מסתגל טוב בשיחות רציניות."
שלושת חבריי המשיכו לריב, ואני קמתי מכיסאי. לקחתי את אבן הרונה שעל החזה שלי, ובידי הופיע הלהב שלי. האיינהריאר וג'ק לא הספיקו להגיב, והלהב שלי כבר היה נעוץ בחוזקה בשולחן העץ. חבריי הסתכלו עליי בעיניים ענקיות ופיות פתוחים.
"מגנס, זוכר איך עזבתי את פריי? אני יכול לברוח גם ממך. זה היה רמז שאני לא אוהב הפתעות." ג'ק אמר בביקורתיות.
"אני הולך להציל אותה. נעשה כאן אי-צדק. לא אכפת לי אם אתם איתי או לא."
"אתה יודע שזה בלתי אפשרי להיכנס להלהיים, כן? וגם, אנחנו ניענש!" אמרה מלורי.
"אני הולך לאחוזה של דוד שלי. מי שרוצה, מוזמן לבוא איתי לחשוב על תוכנית." הכרזתי והוצאתי את ג'ק מהשולחן.
חבריי התלחששו ואז טי-ג'יי אמר, "אני מצטער אבל הפעם לדעתנו אתה מגזים. המסע בלתי אפשרי, וגם אם נציל את אלכס, לא נרוויח, כי כולנו ניענש!"
הבטתי בחבריי מקומה 19 במבט מאוכזב והתחלתי ללכת לאחוזה של דוד רנדולף. האמת שלא היה לי שמץ של מושג איך אני הולך להציל את אלכס, אבל ידעתי שעליי לעשות זאת בכל מחיר.