פיירו-צ'ייס

פרק 9

"אחי, אני חסר בית, בוא נגיד שכבר ממזמן לא הייתי בבית ספר, ואני עדיין יכול להגיד שאתה מטומטם!"
"או אמיץ?"
"לא, פשוט מטומטם."
כשהגעתי לאחוזתו של דוד רנדולף, ניסיתי קודם כל לקבל עזרה נפשית מאחד הילדים. כשהפכתי את אחוזתו של דודי לבית מחסה לילדים חסרי בית, ליבי נמלא שמחה ואהבתי להגיע לבית הגדול ולפגוש ילדים שונים שנהנים מהעזרה שקיבלו. כעת, כשהגעתי לכניסה, לבי פעם במהירות, כמו זבוב שעף במהירות כאשר בעוד אלפית שניה יפגעו בו עם כפכף. רציתי להתעכב בכניסה, כי ידעתי שהמידע שאני הולך לגלות, הוא בסיס למסע המסוכן המתקרב.
"אז דיברתי איתך, עכשיו החלק שלך בעסקה." אמר ויקטור. ויקטור היה נער ארמני בן 14, שלמד את השפה האנגלית בזכות חבריו ההומלסים (ברחוב יש חינוך זול ויעיל, תכל'ס) . הוא הפך לחסר בית כשקבוצה של עבריינים טורקים רצחו את הוריו. הילד הגיע פעמים רבות לאחוזה, ופניו היו מוכרות בבית המחסה.
"הנה קח את כרטיס הביקור. תגיד לבליצן שאני שלחתי אותך והוא ייתן לך בגד מתאים, הוא מקצוען בתחום האופנה!" אמרתי לויקטור.
אחרי שיחת נפשה קטנה, הלכתי למשרדו של דוד רנדולף כדי לחטט בכמה ארגזים. לאחר שעתיים מתישות של חיפוש וקריאה, קלטתי את כל המידע המועיל להרפתקה.
היו לי שני מכשולים עיקריים במסע, קודם כל, להגיע להלהיים, ושנית, לשכנע את שומרת השאול, מודגוד, שיש לי סיבה מוצדקת להכנס ולצאת מהלהיים.
משימתי הראשונית הייתה לתכנן את אופן הפעולה שלי במסע, אבל כלל הזהב המוכר שלי אומר: לא מתכננים מסע מסוכן שיוביל למותי או לעונשי האכזרי על קיבה ריקה!
הלכתי לדוכן נקניקיות קרוב וקניתי שתי לחמניות חמות ורכות, עם נקניקיות זוהרות ועסיסיות.....
קיצור, הבנתם שהייתי רעב. אפילו לא היו לי כוחות ללכת עד דוכן הפלאפל של אמיר.

באחר הצהריים, חזרתי למלון וולהלה וישר הלכתי לחדרי. נכנסתי ואיבדתי הכרה לשתי שניות. שיפשפתי את עיניי, כדי לבדוק אם אני הוזה, אך התמונה לא השתנתה. מולי עמד איקס, חצי הטרול. איקס היה שכן שלנו מקומה 19, אבל לאחר זמן מה נגלה לנו שהוא היה רק אודין במסווה איינהרי. לפני שהבעת הפנים שלי השתנתה לפרצוף מבולבל ודבילי, איקס החל לדבר בקול דרמטי ומפחיד,
"אין לך דרך ואין מוצא! הפסק חיפושייך! גבולות מידגרד ווולהלה ימנעו ממך לברוח! העונש ראוי והוגן, ועלייך להפנים זאת! במידה ותנהג כנגד החוקים, מקומך בהלהיים, אך גם שם לא תמצא אותו!"
לפתע, החצי טרול נעלם והשאיר אחריו פחד וקצת מכנסיים רטובים. לפחות הוא ציין שאלכס השתנה לבן. המערכת יחסים ממרחק לא מאוד נוחה.

הייתכן? אודין סוגר אותי, אני לא אוכל להציל את אלכס. זה אבוד. אני לא אהיה מסוגל לחכות שנתיים. אני לא אחזיק מעמד. וכשאלכס יחזור, הוא יהיה שונה. לא רק פיזית, נשמתו תהיה חלולה, הרי שנתיים בבידוד זה עינוי אכזרי וחסר תקנה. אני צריך לסיים עם זה, אני לא יכול לסבול.
במוחי עלה רעיון, רעיון שימחק את הסבל שלי לעד.
כתבתי פתק לחבריי מקומה 19 לפגוש אותי על יד הספרייה העירונית בבוסטון.
השעה שמונה בערב, אני עומד על גג הספרייה העירונית. מקום די גבוה, במיוחד שלאחרונה הוסיפו עוד קומה קטנה לבניין. שמתי לב איך חבריי צועדים בכיוון הספרייה. הם נעמדו מולה, וחיכו, כנראה ציפו שאני אאחר. פתאום, שמעתי צעדים מאחוריי.
"היי, אידיוט." אמר קול מתוק.
זיהיתי אותו.
"אלכס! מ.. מה? א.. איך? אני... אנ.. ני פשוט.. !" כמעט פרצתי בבכי מרוב אושר.
אלכס התקרב אליי בצעדים קלים, על הבעתו חיוך שובב ורומנטי. פניו התקרבו אליי, שפתיו היו מילימטר משפתיי. לא היה לי אכפת באותו רגע מכלום, איך אלכס עומד מולי? איך הוא מצא אותי? זה לא היה משנה. כבר הייתי יכול להרגיש את הרכות החמה על שפתיי ו......

אני מרגיש דחיפה קלה.

אני נופל.

לבי פועם.

אני פשוט הרגשתי ש.......

בום.........................

זה סוף הסיפור. כן, מגנס מת. אני מצטער שהתעכבתי ככה בפרקים האחרונים, פשוט עבודות קיץ, שיעורי בית.
לסיפור הזה יהיה המשך, מנקודת מבט של אלכס.