משחקי הרעב-מנקודת המבט של פיטה

אני מתנסה בכתיבה, וזה פרק ראשון בלבד... תהנו :)

הוא מושפע מהספר ומהסרט ויש כמה טעויות כי הוא לא משוכתב

"נו כבר תעשה את העוגות!” כאילו שהדבר היחיד שהיא יכולה לעשות זה לצעוק עלי. הנה עוד יום עובר על ידי הכנת עוגות, אבל זה רק מתקרב, טקס האסיף, עכשיו כבר אביב לא? אביב אצלנו בפנאם, או לפחות במחוזות, זאת אומרת שהגיע טקס האסיף. כבר 74 שנים שהם עושים את המשחק האכזרי הזה. טקס האסיף אומר שהגיע הזמן לבחור נער ונערה שיצטרכו ללכת ל"משחקי הרעב", זירה משונה, כל פעם אחרת! ש.. טוב יש 12 מחוזות, זאת אומרת 24 מתמודדים, ו..23 ישנו את שנת הנצח. השנה לקערת הפתקים הגדולה שאפי מתקשה להוציא עידוד ממנה בטקס האסיף, אני בן 16, זאת אומרת שיש לי 16 פתקים ששמי חרוט עליהם, בכל שנה שאני גודל, לפחות עד גיל 18, יכניסות לי פתק אחד יותר, אף פעם לא הכנסתי עוד פתקים, כמו קטניס, כי יחסית למחוז 12 להיות בעל המאפיה היחידה בעיר זה הישג די גדול, לא? אז אין לי כל צורך להכנס לפאניקה, אבל זה עדיין 16 פתקים. אם מכניסים עוד פתקים, אז מקבלים מזונות, שזה למה אני לא צריך, אם אמא שלי כמו שקטניס ואבא שלי קוראים לה "מכשפה" הייתה מרשה, הייתי הכי שמן בעיר! מעניין מה הולך בקפיטול, כמו עיר מרכזית שכזו, שם שוכן השניא שנאו, שבגללו נוצרו המשחקים האכזריים האלה. האנשים המגונדרים האלה נהנים מקמות קטנה מאוד של אוכל בשביל לא להשמין, ומנסים שלהראות הכי פחות זקנים. אצלנו זה כמו נס לראות מישהו שהזדקן, אין לנו מספיק אוכל לכולם, אז....מתים. ואני מרגיש כל כך אשם שקטניס כל הזמן הולכת ליער, שאסור לה בהחלט, ואפילו שיש שם גדר מחושמלת, למרות שאף פעם לא ראיתי אותה פועלת. אני יודע כל צעד שלה, קודם כל היא בודקת אם יש זרם כלשהו, בכל מיני דרכים, ואז היא מלפפת את האצבעות החזקות שלה דרך הגדר, מתכופפת לאותו פתח קטן אך מספיק בשבילה ועוברת. והצמה המלופפת והמסודרת שלה אף פעם לא תשתנה, רק פעם אחת ראיתי אותה עם שתים, שתי צמות. בדיוק היום שראיתי אותה, שהתאהבתי בה. זה היה היום הראשון לבית הספר, והיה לה את אותם שתי צמות, ואז המורה שאלה מי יודע לשיר [סורי אנלי שמץ] והיד שלה הצביעה הכי גבוהה, היא עמדה על הכיסא ושרה פשוט מדהים. אבא שלה היה פשוט מדהים, אבא שלי נהג לומאר "שהוא שר, הציפורים פשוט שותקות ומקשיבות.” הוא מת.

אצלנו במחוז 12 צריך לעבוד במכרות אחרי גיל 18 (אם שרדת בכלל) ו.. אבא של קטניס עבד שם, והוא נהרג מפיצוץ במכרה. אבא שלי רצה להתחתן עם אמא של קטניס, אבל בגלל אותו משפט, אמא של קטניס רצתה אותו יותר מאשר האיש העשיר בשכונת הטפר,הלוא הוא אבא שלי.! מאז שקרה האירוע המצער, אמא שלה לא תקשרה הרבה, לא יודע למה. אבל מה שאני כן יודע שמאז אותו יום ששמעתי אותה שרה, אני עוקב אחריה כל פעם שיצאנו מבית ספר. היה רק פעם אחת שהיא ראתה אותי, אבל אני לא חושב שהיא בכלל זוכרת. שרפתי לכם ואמא שלי צעקה עלי והייתי צריך לזרוק את זה לחזירים. אבל היא הייתה שם הסתכלה עלי בתקווה, אבל בכל זאת זרקתי לחזירים. נשארה לי חתיכת לחם אחרונה ואני לא יודע, פשוט במקום לזרוק את זה לחזירים, פשוט זרקתי את זה לה, בתקווה ו? טוב.. בתקווה שהיא תראה אותי שנכיר. אני לא חמו חברה הטוב גייל, אני פיטה, עובד רכרוכי ו"מפונק" ככה נקרא לזה בשכונת בטפר, אני לא חזק חסון וגבוהה, יודע להרוג סנאים ולפרנס את המשפחה כמו שגייל עושה. אבל אני יודע, קטניס לא רוצה ילדים. היא לא רוצה להתחתן, היא לא מעוניינת בחיי אהבה, אז מי אני שיעניין אותה?.וגייל? טוב מה שבטוח זה שיש לי סיכוי הרבה יותר טוב משלי. זעקה. מחרישת אוזניים. כל המחוז מתמלא בשומרי שקט, אנשים מהקפיטול הלבושים בחליפות לבנות. אצלנו שומרי השקט הם לא כל כך קשוחים. עובדה! קטניס מוכרת להם סנאים.. הם לא מפעילים את הגדר אבל אף אחד לא באמת שם לב.... אוי לא! פרים! אחותה של קטניס, היא בת 12. עכשיו יש פתק אחד חרוט על שמה. ואם היא תיבחר? לא. הסיכוי ממש ממש נמוך. אני חושב שקטניס הכניסה הפעם 28 פתקים לתוך קערת הזכוכים העמוקה הזאת. אני הולך לפינה איפה שלוקחים דם, כמו דוחן, דוקרים אותך ולוקחים לה טיפת דם ובודקים מי אתה ומה הזהות שלך. אני רואה את קטניס מנסה לנחם את פרים, ואז אני יוצא מהתור. “הם רק לוקחים טיפת דם קטנה, תלכי אני יתראה איתך במקום של הקטנים" זה כל מה שהצלחתי לשמוע. אני מוצא את מקומי מול במה גדולה והרבה מאוד נערים מפוחדים כמוני. אין לי את מירב הסיכוי להגיע לשם. אבל לקטניס יש. ועכשיו גם לפרים. אמא שלי אמרה לי פעם "קטניס הזאת שלך, אם היא תבחר, אולי סוף סוף היה לנו מנצח.” היא צודקת.. אני לא יודע עדיין אם אני פוחד מזה שאני ייכנס לתוך הזירת מוות הזאת, אם היה שם מישהו שבכלל יתרח להתאבל עלי, כי אני יודע שאני לא ישרוד שם. אבא ואמא שלי כן התאבלו, אבל הם כן ימשיכו בחייהם, ימשיכו הלאה. זה כאילו כמו אמא ואחותה של קטניס שצריכות אותה שם בשביל לחיות!! זה מרגיש כאילו אני חסר ערך, אבל די, אני לא יעלה על הבמה הזאת, גם לא השנה.

אפי עולה על הבמה עם אותה חליפה שהיא עולה כמעט כל שנה ואיפור באופן "קפיטולי" הסגנון לבוש שלם זה "כמה שיותר מוזר והזוי יותר טוב" אז היא לבשה שמלה סגולה עם פרחים קטנים וורודים נעלים סגולות עם עקבים שמקשים לה מאוד ללכת ופנים מכוסות בצבע לבן עם איפור בעניים שהוא גם, סגול. “שלום שלום!!! ברוכים הבאים לטקס האסיף ה74 של משחקי הרעב!” היא מוכאת כפיים, אבל היא רגילה שאף אחד לא ימכא גם. אף פעם לא הבנתי למה היא ממשיכה בתקווה שהיא מישהו שיתרגש מזה.

"טוב. יש לנו סרטון שהובא אליכם כל הדרך מהקפיטול!!” לפעמים, רב הפעמים, הקפיטול מביא אלינו סרטונים כאלה על המרד, כל פעם זה משהו אחר.. אבל תמיד אותו דבר.

אחרי 10 דקות שלשמוע קול נמוך ומצמרר שמספר לנו את אותם חוקים, ואת אותו סבל, שאנחנו עוברים בכל שנה. פעם אחת היה סרט של שעה בערך! “ועכשיו! לנבחרים!! כרגיל, בנות ראשונות.” היא שולפת את ציפורני המניפה הגדולות, ומוציאה פתק לבן מקופל לחצי. “פרימרוז אוורדין!” לא. זאת אחותה של קטניס! לוקח כמעט3 דקות עד שהיא מצליחה לצאת מרב השוק, אפי ממשיכה לעודד אותה לצאת מהקהל הרחב, לאט לאט מבינים שזאת הילדה עם השתי צמות הבלונדיניות והעור הלבן עם הזנב ברווז שהחולצה משאירה מאחוריה. היא צועדת וצועדת, ופתאום שומעים קול צרוד מאחורה, עם צמה אחת בצבע חום, וצבע עור שחום ושזוף, יוצאת קטניס מין הקהל "פרים?” “פרים!!!!! פריםם!!!!” היא מתחילה להצעוק ושני השומרי שקט שומרים שלא תתקרב "אני מתנדבת!!!!! אני מתנדבת כמיועדת!!.” היא רצה אל פרים ולוחשת לה כמה דברים ופרים ממשיכה להגיל לא, לא, לא! עד שגייל אוסף אותה על הכתף והיא צורחת "לאאא!!!!!! לאאא!!!!!!!!!” בסוף הקולות מתעמעמים... מלווים את קטנים אותם שני שומרי שקט ודוחפים אותה אל ליד אפי ומהבמה הרחבה היא רק מסתכלת לאופק, המומה. “טוב אז... איך קוראים לך?” אפי אמרה מסופקת מאוד, שסוף סוף יש קצת אקשן.

"קטניס אוורדין.” עם אותו מבט קריר אל האופק

"אני מוכנה להתערב שזאת הייתה אחותך נכון?”

"כן.”

"חברים! המתנדבת הראשונה במחוז 12 ווו!” אף אחד לא מריע, כולם רק מצמידים שלוש אצבעות מנשקים אותם, ומרימים למעלה. זה סימן של כבוד, גם של עצב.

"טוב עכשיו נעבור לבנים.” אפי נרגשת ומכניסה שוב את שתי אצבעותיה ושולפת פתק לבן.

אני אוסף את השיער הבולנדיני שלי ונושף נשימה אחרונה כי אפי קוראת את השם שלי.