Young Blood-L.S

פרק-70:

היום ה28 בספטמבר אנשים!!
יום נישואין שמח בייביז :)
הייתי חייבת להעלות פרק, תהנו💙💚
_
לאחר כמה דקות של נסיעה, הגענו למלון בחזרה, ומארק מוביל אותנו למשרד שלו.

הוא מתיישב בכיסא שלו כמובן, ולואי ואני בצד השני של השולחן. "טוב א ראיתי את הרהיטים שהזמנתם, הכל מאושר כי פעלתם בהתאם לתקציב, הם יגיעו אלינו ברגע שהכל יהיה מוכן ובנוי, ואז נשבץ אותם במיקומים שלהם ביחד עם הארכיטקטית." הוא מתחיל לומר "המשימה הבאה שלכם היא כביכול לגייס צוות שיעזור לתפעל את המקום. ספקים קבועים לציוד גלישה שמהם נקנה את כל המלאי, עוד לפחות שני מאמנים חוץ מהארי, מוכרים לחנות, מזכירה למשרד, מנקים.." "דרך איפה אנחנו אמורים להגיע לכל האנשים האלה?" לואי שואל. "זהו, שהכנתי לכם ספר שיכוון אתכם לאנשים, אתם צריכים לבחור מתוך הרשימות את אלה שיתאימו לכם ויראו לכם הכי מקצועיים. בשבוע הקרוב, במהלך הבנייה, אתם תיפגשו איתם ותערכו ריאיונות אישיים ותגידו לי מי נבחר בסופו של דבר, אני צריך לאשר לכם אותם." הוא אומר. "אני סומך עליכם שתבחרו את האנשים המקצועיים ביותר" הוא אומר. "אז נתחיל לעשות את זה כבר ממחר מר טומלינסון" אני אומר.

"אה והארי כמעט שכחתי. אתה צריך לעבור סמינר מאמנים של שלושה ימים לפני שתוכל להתחיל. זה הוראות של הביטוח." ולמרות שזה קצת מעצבן אותי שזה בא בהפתעה, אני מסכים כי אין לי ברירה. אם אני רוצה לנהל מקום משלי אני צריך להיות הכי מקצועי ויסודי שיש, אפילו אם זה לא מוצא חן בעיניי כל כך..

"מתי זה?" אני שואל אותו. ,יש שלושה מחזורים עד סוף החופש, שמתוכם אתה יכול לבחור מה הכי מתאים לך. השבוע, שבוע הבא, או עוד שבועיים." הוא אומר. "טוב אז זה של שבוע הבא. שנסיים קודם כל לבחור את הצוות." אני עונה לו. "מצויין,אני חושב שסיימנו פה" מארק אומר. "אז אנחנו משוחררים?" לואי שואל, נראה שכבר נמאס לו לבלות עם אבא שלו, מה שקצת מעציב אותי, עדיין לא קל לקלוט שהאיש עסקים הרציני והמקצועי שיושב מולי הוא אותו אדם שחינך את הבן אדם שאני הכי אוהב, שהוא נאלץ לגדול ככה.

"אני רוצה לקחת אתכם לארוחת צהריים קודם, להכיר קצת את הארי, לראות איך אתם ביחד, חשוב שתסתדרו אם אתם הולכים להיות שותפים עסקיים." הוא אומר ואני מחזיק את הצחוק בתוכי.

אני חושב שאנחנו מסתדרים די טוב בהתחשב בעובדה שאנחנו די גרים ביחד ומוצצים אחד לשני את הזין.

והכי חשוב, אנחנו מאוהבים. לואי כנראה שם לב להבעת פניי ושם את ידו על ירכי מתחת לשולחן כדי להרגיע אותי. "אז שנצא?" מארק שואל ואנחנו קמים אחריו.

אנחנו הולכים בעקבותיו בחזרה לחנייה, אותו הרכב שאסף אותנו מהים מחכה לנו בדיוק באותו מקום, אבל הפעם הנהג לא פה ומאר מסיע אותנו בעצמו. אנחנו נכנסים שנינו למושב האחורי, למרות שהוא מציע לי לשבת מקדימה. כמובן שאני מעדיף לשבת ליד לואי. אני קצת לחוץ ומתוח, אני אמור להרשים את מארק בארוחה הזאת, גם מבחינה עסקית, וגם זה חשוב לי שהוא יאהב אותי, בכל זאת הוא אבא של חבר שלי, גם אם הוא לא מודע לדבר, חשוב לי שהוא יחבב אותי. בינתיים נראה שאני עושה עבודה די טובה עם זה, אבל תמיד משהו יכול להשתבש. אני מסתכל כל הנסיעה מהחלון, יודע שאני לא יכול להסתכל על לואי יותר מידי זמן ולא לגעת בו, לנשק אותו ולחבק אותו. קשה לי עם המרחק הזה. לואי יושב לידי, כל כך קרוב אבל גם כל כך רחוק. הוא קצת נשען עליי, וזאת הקרבה הכי גדולה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כרגע.