חיים בסיאול (נאמג'ין)

יונמין

יונגי רצה שהשיעור כבר יגמר, הוא אמור לנסוע לבוסאן היום, לפגוש בפעם הראשונה את ההורים של החבר שלו, ממה שג'ימין אמר, ההורים שלו בסדר עם זה שהוא ישאר אצלם לסוף השבוע, הוא לא ידע אם לפחד או לא.

סוף סוף שהפרופסור אמר שנגמר השיעור, יונגי לקח את התיק שלו ורץ, רגע, הוא לא רץ, הוא שנא לרוץ, הוא הלך מהר.

הוא יצא מהאוניברסיטה ולקח את האוטובוס חזרה לדירה שלו שם היתה לו מזוודה קטנה מוכנה, הוא נזכר באותו היום לפני ארבעה חודשים מתי שנפגשו בפעם הראשונה על הרכבת לסיאול, הוא חייך לעצמו.

צ'ימי- מתי תגיע בערך?

יונגי- יש לי רכבת עוד חצי שעה, אז בערך עוד שעתיים אני אגיע לבוסאן

צ'ימי- תכתוב לי ונבוא לאסוף אותך

יונגי- אוקיי, אוהב אותך

צ'ימי- גם אני אותך, אני לא יכול לחכות לראות אותך

הם לא נפגשו כבר יותר מחודש, הם עשו שיחות וידאו ודיברו בטלפון והתכתבו אבל זה לא אותו הדבר כמו פנים אל פנים.

יונגי- כשאני הראה אותך אני יציף אותך בנשיקות

צ'ימי- ומה אם אני אטבע

יונגי- אני אציל אותך בהנשמה מפה לפה

צ'ימי- ...

יונגי- *אימוג'י צוחק*

צ'ימי- אני צריך ללכת

יונגי- גם אני

צ'ימי- ביי

יונגי- ביי

הוא יצא מהדירה, נעל אחריו, ונשם עמוק לפני שגרר את המזוודה שלו אל תחנת האוטובוס, כשהאוטובוס שלו הגיע הוא נסע לתחנה המרכזית של דאגו, קנה כרטיס לבוסאן וחיכה כמה דקות עד שהרכבת תגיע.

על הרכבת יונגי שם את האוזניות שלו להקשיב למוזיקה מסתכל בטלפון ורואה את התמונות שג'ימין שלח לו, או את הסלפים שעשו ביחד כשנפגשו, הוא התגעגע לצעיר כל כך.

כל פעם כשנסע ברכבת נזכר בזמן שבילו ביחד בדרך לסיאול, איך שנרדמו והופיעו במקום לא מוכר, שהיו צריכים לחכות שעה עד שהרכבת הבאה לסיאול תגיע, איך שכשהגיעו הם פשוט ישבו בבית הקפה ודיברו ובאופן מפתיעה הכירו אנשים חדשים ונהיו חברים שלהם.

חצי שעה לפני שהרכבת הופיעה בבוסאן יונגי כתב לג'ימין שהוא בדרך וכשהגיע לתחנה ויצא ממנה הוא הרגיש איך משהו קופץ עליו, "היונג," הוא שמע את הצעיר.

הם חלקו נשיקה ארוכה לפני שג'ימין אמר לו שאבא שלו ראה הכל והוא מרגיש נבוך, יונגי צחק ונישק אותו על הלחי.