עברתי במסדרון בית הספר וניסיתי להתעלם מהמבטים הבוחנים שננעצו בי, אני כבר רגילה אליהם במשך יותר משנתיים.
חיבקתי בחזרה מספר בנות צבועות שקפצו עליי בחיבוקים נלהבים ומוגזמים, וחייכתי בפלרטטנות בחזרה לבנים שחייכו אליי וניסו לתפוס את תשומת ליבי.
כולם חושבים שהחיים שלי מושלמים, כולם מסתכלים עליי בקנאה וחושבים שהכל בא לי בקלות. בנות מקנאות בי בגלל איך שאני נראית, בגלל הגוף שלי, בגלל היחס שאני מקבלת מבנים ומצורת הדיבור שלי איתם.
כולם נוהגים לבקר אותי בלי סוף ולנעוץ בי מבטים שיפוטיים ללא הפסקה, זה נראה חלום להיות אחת הבנות הכי מקובלות בשכבה.
אומרים עליי שאני שרמוטה שזורמת עם כל אחד, שאני פרחה, שטחית, ריקנית ומתנשאת. אומרים עליי שאני מייצרת פרובוקציות, שאני צבועה ושאין בי כלום חוץ מיופי. אבל כל האנשים שמרשים לעצמם לבקר אותי בחיים לא החליפו איתי אפילו מילה.
הם לא באמת מכירים אותי ולא יודעים מה עבר עליי לפני שהגעתי למקום שאני נמצאת בו היום. הם חושבים שתמיד הייתי כזאת, שהכל בא לי באופן טבעי, שזה האופי שנולדתי איתו מבלי אפילו להתאמץ קצת.
אבל אף אחד לא יודע את האמת עליי ועל העבר שלי, אפילו לא החברים הכי טובים שלי. אף אחד לא יודע שהבריונות שעברתי, ההתעללות שחוויתי והדיכאון שהייתי שרוייה בו - כל אלו בנו אותי והפכו אותי להיות הבן אדם שאני היום. הצלקות שחבויות בי מהעבר הן אלו שבנו אותי ואת האופי שלי וגרמו לי להיות מי שאני ומה שאני היום.
המשכת ללכת וכשהגעתי לכיתה ראיתי שמאי כבר היתה שם וישבה במקום הקבוע שלנו, שורה אחרונה בצד.
״ליאן!״ היא קפצה עליי בחיבוק כשהבחינה בי ״נשבעת שהתגעגעתי אלייך!״.
״ראית אותי אתמול בערב יא סתומה״ צחקתי, מאי היא החברה הכי טובה שלי מאז היום הראשון שהתחלתי ללמוד בתיכון. מהרגע הראשון התחברנו, ועד היום אנחנו בלתי ניתנות להפרדה.
״אני לא יכולה שניה בלעדייך!״ היא קראה בציניות וגרמה לי לצחוק.
מבין כל החברות הצבועות שיש לי ומבין כל הבנים החרמנים שמנסים להשכיב אותי, היא הבן אדם היחיד שאני יכולה בערך לסמוך עליו. עד עכשיו היא בחיים לא הפנתה אליי את גבה ותמיד תפקדה כחברה אמיתית ונאמנה, אז אני משתדלת לסמוך עליה כמה שיותר, כמה שאני יכולה.
השיעור הראשון התחיל, והמורה לא הפסיקה להכתיב חומר משעמם שאני בכל מקרה לא מבינה. למי לעזאזל אכפת מתהליך הדה קולוניזציה? היסטוריה זה מקצוע כל כך מיותר.
״נחשי מי שלח לי הודעה אתמול בלילה״ לחשתי למאי כדי שהמורה לא תעיר לנו ותוציא אותנו מהכיתה.
״יואב?״ מאי שאלה והרימה אליי את מבטה מהמחברת שלה.
״לא״ אמרתי תוך כדי שאני מציירת צורות רנדומליות במחברת הריקה שלי.
YOU ARE READING
לאחות את השברים
Romance״אולי את חושבת שאנחנו שני הפכים, אבל את אפילו לא מבינה כמה אנחנו דומים. שנינו מזויפים, אנחנו בסך הכל דמות שבנינו כדי להתמודד עם הכאב שלנו ולהכחיש את המציאות״
